הממשלה לוקחת לנו מיליארדים מהכיס - אז למה אנחנו שותקים?

פחות משבועיים לפני הבחירות, אישרה הממשלה העברה של מיליארד שקל מתקציב הפיתוח לחברה הערבית לתקציב הביטחון, וקיצוץ רוחבי נוסף של 2.5 מיליארד שקל צפוי בעקבותיו, סך הכל 3.5 מיליארד שקל מהצד האזרחי של התקציב. הסיבה הרשמית היא פער מימון בעסקת מסוקי אפאצ'י, אך הסיבה העמוקה היא דפוס פעולה של הממשלה לפנות להוצאה האזרחית, ובמיוחד לסעיפים ללא שותפה קואליציונית, לצורך מקורות מהירים.

ההוצאה האזרחית של ישראל עמדה ב-2023 על 31.1% מהתוצר, נתון הנמוך משמעותית מהממוצע במדינות ה-OECD (41.2%) ובתחתית הדירוג העולמי. פער זה אינו נובע מהמלחמה או ממחזור כלכלי שלילי, אלא הוא מבני. מכון אהרן למדיניות כלכלית מצביע על כך שהחברה הערבית היא המנוף הגדול ביותר להאצת הצמיחה בישראל, אך דווקא ממנה נלקח המיליארד שקל.

הקיצוץ אינו חדש: ביולי 2023 דרש שר האוצר בצלאל סמוטריץ' קיצוץ דומה למימון מלגות לישיבות, ובאוגוסט הקפיא כספים לרשויות הערביות. בינואר 2024 קוצצו 15% מהחלטות הפיתוח לחברה הערבית, ובדצמבר 2025 דרשו השרים בן גביר ומאי גולן להעביר 2.5 מיליארד שקל מהחלטה 550 למשטרה ולשב״כ.

בניגוד לקיצוצים אלו, כספים קואליציוניים, כמו 5 מיליארד שקל שהוקצו להצעת התקציב ל-2026 לרשתות החינוך העצמאי ולמשרד ההתיישבות, מוגנים. הדבר חושף סדר עדיפויות ממשלתי שבו תוכניות פיתוח ללא שותף פוליטי בשולחן הממשלה הן הראשונות להיפגע, בעוד שהוצאות פוליטיות נשמרות.

המאמר משווה את המצב בישראל למצב בצרפת, שם מחאות ציבוריות פרצו עקב פגיעה בשירותים אזרחיים. בישראל, לעומת זאת, כיתות צפופות, פקקים ותורים ארוכים הפכו למציאות מקובלת. קרן המטבע הבינלאומית מציינת כי לממשלות נותר מעט מרחב תמרון תקציבי, וישראל נמצאת בגירעון עמוק במשך ארבע שנים רצופות, מה שמייקר את עלויות המימון. הציפיות הנמוכות של הציבור הישראלי לשירותים ציבוריים מובילות להתרגלות למצב, ומאפשרות לממשלה לבצע קיצוצים ללא תגובה ציבורית משמעותית.