כמה גנרלים נכנסים בסנטנה? | רון מיברג

המאמר דן בתופעה ארוכת השנים של כניסת גנרלים ישראלים לפוליטיקה, תוך ביקורת על הצלחתם המוגבלת ועל ההשפעה השלילית של הרקע הצבאי על תפקודם האזרחי. הכותב, רון מיברג, משתמש באנקדוטות ובדוגמאות היסטוריות כדי להמחיש את טענתו, החל ממוטה גור ועד ליאיר גולן וגדי איזנקוט.

מיברג מציין כי למרות שדמוקרטיות מערביות נמנעות מבחירת גנרלים להנהגה, בישראל התופעה נפוצה. הוא מביא דוגמאות רבות של גנרלים שנכנסו לפוליטיקה, ביניהם משה דיין, חיים בר-לב, חיים הרצוג, עזר ויצמן, יגאל אלון, מתי פלד, רפול, איציק מרדכי, אמנון ליפקין-שחק, אהוד ברק, פואד ואברשה טמיר, ומבקר את התנהלותם או את תוצאות כניסתם לפוליטיקה. הוא טוען כי גם גנרלים כמו איזנקוט וגולן, למרות כוונותיהם הטובות, מתקשים להשתחרר מהדנ"א הצבאי שלהם ומוציאים אמירות המעידות על השקפת עולמם הצבאית.

הכותב מתאר קבוצת גנרלים לשעבר, שכונתה "החונטה של העבודה", שפעלה בשנות ה-80 וה-90 בניסיון להשפיע על מפלגת העבודה ועל המפה הפוליטית. בין חבריה היו אריה מזרחי, אפרים סנה, אורי אור, יוסי גנוסר ויאנוש בן-גל. הם נפגשו, דנו בנושאים מדיניים וביטחוניים, וניסו להציג חזון חדש למפלגה. מיברג מתאר את פגישותיהם, את הדינמיקה ביניהם ואת האתגרים שעמדו בפניהם בניסיון להשפיע על הממסד הפוליטי.

מיברג מסיים בהרהור על כך שגם אם יוחלף בנימין נתניהו, ייתכן שיחליפו אותו אנשי צבא לשעבר, ומביע ספק לגבי יכולתם לתפקד כמנהיגים אזרחיים. הוא מציין כי למרות שהגנרלים הללו מביאים עמם ניסיון וכישורים, הנטייה שלהם להישאר נאמנים לדפוסים צבאיים עלולה לפגוע ביכולתם לנהל מדינה באופן אזרחי. הוא גם מזכיר את דבריו של יצחק רבין לגבי היותו ראש הממשלה הראשון שהיה גנרל, ואת האפשרות שרצה לראות גנרלים כממשיכיו.