לא הגיל קובע: כך צריך למדוד זקנה בישראל

רופאה גריאטרית טוענת כי גיל כרונולוגי אינו מדד מספק להגדרת זקנה, שכן הוא אינו משקף את השוני הרב בין אנשים בגיל מבוגר מבחינת תפקוד, בריאות וצרכים. בישראל, עם גידול האוכלוסייה המבוגרת, הצורך בהגדרות מדויקות יותר הופך לדחוף. נכון לסוף 2024, חיים בישראל כ-1.286 מיליון בני 65 ומעלה, וצפיפותם צפויה להגיע לכ-1.9 מיליון ב-2040.

מאמר שפורסם ב-Journal of Internal Medicine השווה בין הגדרת זקנה לפי גיל קבוע (65) לבין הגדרה דינמית המבוססת על תוחלת חיים צפויה של 15 שנים. המדד הדינמי הציג יחס נמוך יותר של אוכלוסייה מבוגרת ביחס לאוכלוסיית הגילאים הפעילים, מה שמדגים כיצד הגדרות שונות משפיעות על התמונה הדמוגרפית והתכנון. הדבר משמעותי במיוחד בתכנון שירותים, שכן שני אנשים בני 82 עשויים להיות שונים לחלוטין בצרכיהם.

הארכת תוחלת החיים אינה מבטלת את הזקנה, וחלק מהשנים הנוספות הן שנים של מחלה ומוגבלות. הדבר בולט במיוחד לאחר אירועים רפואיים חריפים, כמו שבץ מוחי. דו"ח הרישום הלאומי לשבץ מוחי בישראל מצא כי כ-39% מחולי שבץ איסכמי לא קיבלו כל שיקום, ובהיעדר תיעוד אחיד, קשה לדעת כמה מהם נזקקו לו.

ד"ר ענבל מעיין, מומחית לרפואה גריאטרית, מדגישה כי תפקוד צריך להפוך למדד מרכזי באיכות הטיפול, ולא רק הצלת חיים. שיקום אינו שירות משלים אלא חלק מהטיפול עצמו, ויש להשקיע בו משאבים, לצד פיזיותרפיה, מניעת נפילות ועזרי ניידות, כדי לאפשר לאנשים לחזור לחיים עצמאיים.

ישראל מכירה במדיניותה בצורך ב"דחיקת תלות", אך האתגר הוא להפוך עיקרון זה לסדר עדיפויות מעשי. יש למדוד תפקוד באופן שיטתי, לתגמל חזרה לעצמאות ולהפנות משאבים לא רק להצלת חיים ברגע המשבר, אלא גם לאפשרות לחיות את החיים שאחריו. הגדרת זקנה צריכה להתבסס לא רק על מספר השנים, אלא גם על יכולת התפקוד, הבחירה וניהול החיים.