המוות שאחרי המוות

חודש לאחר תחילת ההרס בעזה, אלפי לכודים בין הריסות הבניינים הפכו לשלדים הממתינים לחילוץ ולקבורה. שירים שנכתבו על עזה מתארים את הגסיסה האיטית תחת ההריסות ואת הפחד להפוך לגופה בלתי מזוהה. משוררים אף משאירים סימנים על גופם ועל גופי ילדיהם כדי למנוע ריקבון, ומייחלים להיקבר בפנים גלויות.

לפני שנה, עם תחילת ההרס, נשאלו שאלות לגבי זהותם של הקבורים בין גושי הבטון. כעת, עם הפסקת האש, מתקיימות הלוויות המוניות של עשרות שלדים וחלקי שלדים שחולצו מההריסות. תהליך החילוץ והזיהוי מורכב בשל הזמן שחלף, היעדר ציוד מתאים, סכנת התמוטטות נוספת והשטח המצומצם. נשיאת הצלב האדום, מיריאנה ספוליאריץ', קראה לאפשר הכנסת ציוד לחילוץ וזיהוי גופות, אך הציוד נאסר להכנסה בטענת "דו-שימושיות".

מומחים לפורנזיקה הומניטרית מסייעים בייעוץ לצוותים באזורי אסון, אך בעזה חסרים הציוד והתנאים לזיהוי מקיף. הערכות מדברות על כ-8,500 איש שעדיין קבורים מתחת להריסות או שמקום קבורתם לא נודע. משפחות רבות חופרות בעצמן, כמו במקרה של מחמוד חמאד שחיפש את שרידי משפחתו. צוותי הצלה מתעדים מידע שיאפשר זיהוי עתידי, אך ללא בדיקות DNA ומעבדות, הזיהוי מסתמך על ידע קהילתי ומידע הקשרי. בבית קברות לאלמונים ברצועה, כל אדם מקבל קבר נפרד, אך גם בקבורה קבוצתית מקפידים להפריד בין השרידים.

צוותים מיוחדים מכינים רשימות של דיירים בבניינים שנהרסו, כדי לאפשר בעתיד הצלבה עם פרטי זיהוי השלדים. אם קריאתה של נשיאת הצלב האדום תיענה, ניתן יהיה לזהות את הגופות באמצעות בדיקות DNA. הלוויות המוניות של עשרות בני משפחה נקברים יחדיו נראות בשבועות האחרונים, אך גורלם של אלה שנקברו בחלקים נרחבים יותר של הרצועה, שבהם בניינים רבים נהרסו, עדיין לא ידוע. המצב הנוכחי, עם מספר מתים הולך וגדל והיעדר אופק לחיים, מעלה שאלות קיומיות לגבי משמעות החיים והמוות.