על מידת הרלוונטיות של גנרלים סביב גיל 80

המאמר בוחן את התופעה של הופעת גנרלים בדימוס, לעיתים קרובות בגיל מבוגר, בפרשנות חדשותית, במיוחד בתקופות מלחמה. הכותבת, דפנה צרויה, טוענת כי בעוד שבתחומים רבים מומחיות נדרשת התעדכנות מתמדת, בתחום הביטחון נראה כי גיל ודרגות עבר מעניקים חזקת מומחיות אוטומטית, גם עשרות שנים לאחר הפרישה.

צרויה מציינת כי תופעה זו אינה ייחודית לישראל, אלא קיימת גם בארצות הברית ובבריטניה, שם קצינים בכירים בדימוס הפכו לפרשנים קבועים מאז מלחמת המפרץ ב-1991. היא משערת כי הבחירה בפרשנים אלו אינה מבוססת רק על ידע עדכני, אלא גם על "טלוויזיוניות", יכולת לשדר סמכות, ניסיון וסיפורים אישיים ("הייתי שם"), מה שהופך אותם לאטרקטיביים עבור הקהל, במיוחד בתקופות של חרדה וחיפוש אחר יציבות.

הכותבת מעלה שאלה לגבי האופן שבו החברה והתקשורת תופסות זיקנה ומומחיות. בעוד שקיימת שיחה ציבורית על גילנות והצגת מבוגרים כחלשים או לא מעודכנים, במקרה של גנרלים בדימוס, התקשורת מעניקה להם סמכות מיוחדת. היא מציעה כי במקום להתמקד בגיל או בתפקידים עבר, יש לשאול לגבי כל מומחה, בכל גיל, מה הוא יודע כיום ומה הוא יכול לתרום כעת.

צרויה מבקרת את הדומיננטיות של קולות מבוגרים אלו בשיח התקשורתי, ומציינת כי לעיתים קרובות מגוון הדעות מצומצם. היא מציעה כי יש להעניק במה לאנשים מבוגרים על בסיס הידע והניסיון שלהם, ולא רק בגלל גילם או דרגותיהם, תוך קריאה להפעיל תפיסה זו גם בתחומים אחרים ולא רק בביטחון.