בין ינון מגל לעמית סגל: בעידן הטאלנטים, מי בכלל צריך עיתונות?

המאמר דן בשתי פרשות שונות לכאורה, אך דומות בתוצאותיהן, של פרשנים בכירים בתקשורת הישראלית, ינון מגל ועמית סגל. פרשת מגל נסובה סביב דבריו הקשים כלפי משפחות חטופים, שבעקבותיהם נדרשה התנצלות. מגל התנצל באופן חלקי, אך רבים סבורים שהדבר אינו מספק ודורשים את השעייתו. המאמר טוען כי בעידן הנוכחי, שבו שערוריות מייצרות עניין ורייטינג, הדרישה להשעות את מגל רק חיזקה את דמותו.

פרשת סגל, לעומת זאת, נוגעת לכאורה בהתכתבויות אישיות שלו עם יונתן אוריך, יועץ ראש הממשלה, שנחשפו לכאורה מאפליקציית ווטסאפ. סגל לא הכחיש את ההתכתבויות, אך טען כי כך נוהגים כולם וכי הדבר אינו חריג בסיקור הפוליטי. בעוד בפרשת מגל הבעיה הייתה בעיקר הסגנון, בפרשת סגל הבעיה היא התוכן והאתיקה. עם זאת, המאמר מציין כי רבים שתקפו את סגל עשו זאת בעיקר משום שאינם אוהבים את דעותיו ואת מה שהוא מייצג, ולאו דווקא בשל ההתכתבויות עצמן.

המאמר מציג את שתי הפרשות כדוגמה למצב התקשורת בעידן הנוכחי, המכונה "עידן הטאלנטים". לטענת הכותב, מערכות החדשות, המתקשות להתמודד עם פלטפורמות חדשות, מסתמכות על "טאלנטים" ו"משפיעני רשת" כמקור העניין והרייטינג. כוכבים אלו, כמו מגל וסגל, נהנים מ"רישיון להרוג" במובן התקשורתי, וקשה מאוד לפגוע בהם או להשעותם, גם אם הדבר בא על חשבון עיתונות אובייקטיבית. המצב מושווה למצב בכדורגל, שבו בעבר היה חשוב מי מביא תארים, ואילו כיום חשוב יותר מי מוכר יותר חולצות.