"שיר נבחן בשאלה אם הוא ייגע בליבו של הקורא עוד מאה שנה, או הקורא היפני"
תומצת מתוך Makor Rishon על ידי baba
פרופסור חמוטל בר-יוסף, כלת פרס ביאליק לשירה, מטילה ספק בערכה המכריע של הכרה ממסדית, ומדגישה את חשיבות עמידות היצירה לאורך זמן. היא מתנגדת לקריאה ביוגרפית של שירה, ורואה בה כלי המסייע לאדם לחיות, תוך ביקורת על השירה המודרנית. בר-יוסף מתארת את עצמה כמומחית להתגברות על טראומות, ומדגישה את חשיבות החוסן והיכולת לקום מן האסון, בניגוד להיצמדות לאבל. היא פעילה למען הפחתת רעש בירושלים ומבקרת את הוולגריות והחוסר בעדינות בתרבות הישראלית.
הידיעה ב-6 שורות · תקציר של baba
- פרופ' חמוטל בר-יוסף זכתה בפרס ביאליק למפעל חיים בשירה לשנת 2026.
- בר-יוסף מטילה ספק בערכה המכריע של הכרה ממסדית, ומדגישה את חשיבות עמידות היצירה לאורך זמן.
- היא מתנגדת נחרצות לקריאה ביוגרפית של שירה, ורואה בה כלי המסייע לאדם לחיות.
- בר-יוסף מתארת את עצמה כמומחית להתגברות על טראומות, ומדגישה את חשיבות החוסן.
- היא מבקרת את האידיאליזציה של הסבל בתרבות המערבית, ומדגישה את הדגש היהודי על החיים.
- היא פעילה למען הפחתת רעש בירושלים ומבקרת את הוולגריות והחוסר בעדינות בתרבות הישראלית.
פרופסור חמוטל בר-יוסף, כלת פרס ביאליק למפעל חיים בשירה לשנת 2026, הביעה תחושות מעורבות בעקבות הזכייה. היא ציינה כי למרות ההכרה הממסדית, היא אינה בטוחה בערכה המכריע של יצירה, והשוותה זאת למשוררים כמו לאה גולדברג, שזכתה להכרה נצחית ללא פרסים רבים. בר-יוסף, בת 86, ילידת קיבוץ תל-יוסף, התמודדה בחייה עם אובדן אחיה במלחמת העצמאות ובנה בנסיבות טרגיות, אך מדגישה כי שירה אינה אוטוביוגרפית או תיעודית, אלא נועדה לגעת בליבו של הקורא לאורך זמן, גם מעבר לזמן ולתרבות.
בר-יוסף מתנגדת נחרצות לקריאה ביוגרפית של שירה, וטוענת כי התעסקות בחיי המשורר מצמצמת את היצירה. היא מביאה כדוגמה את לאה גולדברג שכתבה את שירי הנחל כשהייתה בתור לרופא שיניים, ואת חיים לנסקי שכתב על טבע בזמן שהיה בכלא. היא מדגישה כי שירה איכותית נמדדת בעמידותה לאורך שנים וביכולתה לגעת בקורא, גם בקורא הזר כמו הקורא היפני, ולא בפרסים או בפרשנות ביוגרפית. היא רואה בשירה כלי המסייע לאדם לחיות, ומבקרת את השירה המודרנית שנטתה לצד האפל והאנוכי, לעומת שירתה שלה, המבקשת להעניק לקורא "כתף להניח עליה את הראש" ולסייע לו לחיות.
בר-יוסף מתארת את עצמה כמומחית להתגברות על טראומות, ומדגישה את חשיבות החוסן והיכולת לקום מן האסון, בניגוד להיצמדות לאבל שעלולה להפוך לזהות. היא מבקרת את האידיאליזציה של הסבל בתרבות המערבית, ומדגישה את הדגש היהודי על החיים. היא רואה את הזקנה כשלב המאפשר יותר הומור ופרספקטיבה, ומדגישה את חשיבות העדינות והרוחניות בתרבות הישראלית, תוך ביקורת על הוולגריות והפוליטיקה שמשתלטות על השיח התרבותי. היא פעילה גם למען הפחתת רעש בירושלים, מתוך אמונה בצורך ב״שקט" וב״עדינות" במרחב הציבורי והתרבותי.
מוזכרים