אירופה הפכה ללקוחה הראשית של הנשק הישראלי, אז למה אנחנו עדיין מרוכזים באמריקה?

בשנת 2025, יצוא הביטחון הישראלי צפוי להגיע לשיא של 19.2 מיליארד דולר, כאשר 36% ממנו מופנים לאירופה ורק 13% לצפון אמריקה. נתונים אלו מצביעים על שינוי משמעותי בשוק הביטחוני, שבו אירופה הופכת ללקוחה העיקרית, בעוד שההון והקשב נותרים מושקעים באמריקה.

הפעילות מול ארה"ב, למרות היקפה, מורכבת בעיקר מקבלנות משנה ותחזוקה, ולא מאימוץ מערכות ישראליות על ידי הפנטגון. לדוגמה, חוזה של 1.25 מיליארד דולר לייצור מיירטי טמיר עם רפאל וריית'און נועד לשרת את ישראל, למרות הייצור בארה"ב. באופן דומה, רוב ההכנסות של התעשייה האווירית מצפון אמריקה מגיעות מחטיבת התעופה, ורכיבים למטוסים אמריקאיים הם קבלנות משנה.

לעומת זאת, באירופה, עיקר ההכנסות של התעשיות הביטחוניות הישראליות מגיעות מהחטיבות הצבאיות. גם חברות כמו אלביט מדווחות על הכנסות גבוהות יותר באירופה מאשר בצפון אמריקה. מזכר סיוע משנת 2016 קבע כיוון של סיוע צבאי אמריקאי משמעותי, אך גם העברת הוצאות לארה"ב, מה שהוביל לכך שישראל מימנה מדיניות אמריקאית במקום לפתח שווקים עצמאיים.

קיים כשל מוסדי של "פחדנות ארגונית" שמונע פיתוח חלופות לתלות האמריקאית, כמו פיתוח עצמאי או התמקדות באירופה. הנהלות חברות מצנזרות את עצמן מחשש לדחייה, מה שיוצר וטו לא רשמי. התפיסה המיושנת ש"אמריקה היא אסטרטגיה ואירופה היא שוק" מתעלמת מהגאוגרפיה המשותפת והאיומים המשותפים לישראל ואירופה.

אירופה כבר משלבת טכנולוגיות ישראליות בכוחותיה, כפי שקרה עם מערכת החץ 3 בגרמניה ועם BARAK MX בסלובקיה. יוון, למשל, הופכת למרכז תעשייתי ביטחוני משמעותי עבור ישראל. התעשייה הישראלית צריכה להשתלב עמוק יותר בייצור האירופי, תוך שמירה על קניין רוחני וזכויות פיתוח, כדי לממן קיבולת ייצור שאינה הגיונית להחזיק בישראל לבדה בשגרה. התוכנית האירופית SAFE, המעמידה 150 מיליארד אירו לרכש ביטחוני, דורשת לפחות 65% רכיבים מהאיחוד האירופי ומחייבת יכולת פיתוח עצמאית ללא וטו של מדינה שלישית.