התביעה המוסרית שהובילה את אוריאל סימון כל חייו, באקדמיה ובמעברה

פרופסור אוריאל סימון, חוקר מקרא נודע, מרצה ואיש עקרונות, הלך לעולמו. סימון, ממייסדי "עוז ושלום" ו"נתיבות שלום", נודע בגישתו המוסרית הבלתי מתפשרת, בשאיפתו לשלום ובכבוד לזולת. הוא התבלט בניתוח ספרותי של הסיפור המקראי ובפרשנות ימי הביניים, במיוחד של האבן־עזרא.

סימון, שכיבד את דעות החולקים אך עמד על עקרונותיו, נודע בנחת רוחו ובאמונתו. הוא החל את דרכו האקדמית כחייל בן 20 במאמר ביקורת על יצירתו של ס. יזהר. בשנות החמישים, לאחר לימודי תואר שני, נטש את לימודי הדוקטורט כדי ללמד עולים חדשים במעברות, תוך שהוא מתגורר עמם. הוא לימד בבית שמש, בבאר שבע ובסמינר למורים, וגישתו החינוכית התנגדה ל"כור ההיתוך" ודגלה בשימור תרבויות העולים.

עם שובו לאקדמיה, הצטרף לחוג לתנ"ך באוניברסיטת בר־אילן, שם התמודד עם טלטלות פנימיות ופיטורי פרופסורים. הוא נכנס לנעליהם של מורים בכירים, ייצב את החוג והפך אותו למרכז אקדמי מוביל. סימון ניהל התכתבות עם הוריו, בה הביע ספקות לגבי עתידו באקדמיה וביקר את התנהלות האוניברסיטה. הוא גם הביע התנגדות נחרצת להפרדת אחיות והעברת ילדי עולים לקיבוצים ללא שמירה על אורחות חייהם הדתיים, וראה בכך אלימות כלפי נפשם וחוסר כבוד לדת.

במכתביו להוריו, חשף סימון את דאגתו לתלמידיו, במיוחד לילדים ממוצא מזרחי שהתקשו להשתלב במסגרות הלימוד המקובלות. הוא האמין שיש להתאים את המסגרות לצרכיהם הייחודיים. לאורך השנים, דאג סימון להוריו במסירות, במיוחד לאחר שאחותו היחידה עברה לארצות הברית. מותו הותיר חלל של חוקר דגול, מורה נערץ ואיש מעשה ששילב אקדמיה עם עשייה חברתית ומוסרית לתיקון העולם.