לפרסם או לגנוז? הדילמה שמאחורי "סרט הזוועות"

אוסף סרטוני הזוועות שערך דובר צה"ל, המתעד את אירועי ה-7 באוקטובר, מעורר דיון ציבורי ומשפטי בנוגע לפרסומו. הסרט, הכולל תיעודים ממצלמות אבטחה וממצלמות של מחבלים, נועד להציג את ממדי הטבח ללא צנזורה ולסייע במאבק בהכחשת האירועים. הוא הוצג באופן מצומצם לנבחרי ציבור, שגרירים ואנשי תקשורת בישראל ובעולם.

לאחרונה, על רקע המאבק ההסברתי, התחדשה הקריאה לפרסם את הסרט במלואו. בישיבת ממשלה לציון שנה לטבח, התנהל ויכוח בנושא, כאשר השרה מאי גולן דרשה את פרסומו. עלתה טענה, שהוכחשה על ידי משרד המשפטים ודובר צה"ל, כי הייעוץ המשפטי מונע את הפרסום מטעמי צנעת הפרט.

הדיון המשפטי סביב פרסום החומרים מתמקד בזכות לפרטיות. על פי החוק בישראל, פרסום חומרים כאלה דורש הסכמה מדעת של האנשים המתועדים או של בני משפחותיהם במקרה של נרצחים. קיימת מורכבות רבה, שכן החומרים הגולמיים כבר יצאו משליטתם של המתועדים ומשפחותיהם, ועלולים לשמש למטרות זדוניות. פרסום רשמי עלול להרחיב את התפוצה ולהקל על שימוש לרעה, גם אם לא ניתן להבטיח מחיקה מוחלטת של כל העותקים.

ההסכמה לפרסום אינה מכשירה שימוש פוגעני, אך היא הכרחית. יש לברר את עמדתן של כל משפחה בנפרד, שכן התנגדות של משפחה אחת אינה גורעת מהצורך לקבל הסכמה ממשפחות אחרות. כבר בנובמבר 2023 דווח על התנגדות של משפחות לפרסום, וצה"ל ביקש תיאום ואישור מטעמן. גם בהמשך נשמעו מחאות מצד משפחות על פרסום תיעודים ללא ידיעתן או הסכמתן.

ההתמודדות עם הכחשת הטבח והמאבק בטרור מעלים את השאלה האם פרסום רשמי וערוך יכול להציב את החומרים בהקשר עובדתי ברור, במקום להשאירו בידי גורמים המפיצים אותם למטרותיהם. עם זאת, יש לבחון את מידתיות הפגיעה בזכות החוקתית לפרטיות. הפתרון המוצע אינו בחירה בין פרסום מלא לגניזה מוחלטת, אלא בחינה פרטנית של כל תיעוד, בירור עמדות המשפחות, ושקילת האינטרס הציבורי. ניתן לשקול פרסום מבוקר, עם אזהרות מתאימות, כדי לאזן בין הגנה על כבוד הקורבנות לבין הצורך לתעד את הזיכרון ולהיאבק בהכחשה.