שתי שפות של זיכרון: למה ה-7.10 צריך להיות "יום הקדיש הכללי" החדש

המאמר דן במחלוקת הציבורית סביב קביעת מועד יום הזיכרון הממלכתי לטבח ה-7 באוקטובר, ומציע פתרון המבוסס על המסורת היהודית. הוויכוח הפוליטי סביב התאריך התפתח בין הציבור החילוני, המדגיש את ה-7 באוקטובר כתאריך הלועזי הטבעי לזיכרון, לבין הגישה הממלכתית-דתית המבקשת לעגן את הזיכרון בלוח העברי. מתחת לוויכוח הטכני מסתתרת מחלוקת עמוקה יותר על תפיסת הזיכרון והאבל.

הכותב מצביע על אירוניה היסטורית: בעבר, הציבור הדתי התנגד ליום הזיכרון לשואה ב-כ"ז בניסן, שאינו מתיישב עם מנהגי אבלות הלכתיים, בעוד הרבנות הראשית קבעה את "יום הקדיש הכללי" בעשרה בטבת. כעת, באסון ה-7 באוקטובר, התהפכו היוצרות: הציבור החילוני מדגיש את הכאב והטראומה ללא נרטיב של גבורה, בעוד המנגנון הממלכתי-דתי מבקש למסגר את האסון בלוח השנה העברי.

המתח בין קודש, טראומה ושמחה בא לידי ביטוי במאבק על קיום הקפות שניות במתחם פסטיבל הנובה. עבור הציבור הדתי, הקפות אלו הן מעשה של ניצחון הרוח והמשכיות, בעוד עבור הציבור החילוני ומשפחות השכול, הריקוד במקום האסון נחווה כפגיעה וחוסר רגישות, המכחיש את הכאב.

המאמר מציע פתרון שמרני: הפרדה בין שני מועדים. כ"ד בתשרי יוגדר כיום הזיכרון הממלכתי-הלאומי, המקשר בין השמחה שנקטעה לחובה הלאומית לשקם ולבנות, וכולל זיכרון גבורה ותקומה. ה-7 באוקטובר יוגדר כיום אבל אזרחי וקינה, המוקדש לכאב הטהור, לזעקה ולחיבוק המשפחות השכולות, ללא טקסים ממלכתיים או מופעי שמחה.

לסיכום, הכותב קורא לכבד את תחושות שני הציבורים. בדומה לאופן שבו הציבור הדתי מצא מקום לאבלות דתית על השואה לצד יום השואה הממלכתי, יש להכיר בצורך של הציבור החילוני ביום אבל המתמקד בתאריך האסון. שילוב של יום אבל (7.10) ויום זיכרון ותקומה ממלכתי (כ"ד בתשרי) יבטיח שהזיכרון לא יפלג את העם.