תרבות השקר בצה״ל היא איום אסטרטגי

תרבות השקר בצה"ל ובמערכת הביטחון מהווה איום אסטרטגי על החברה הישראלית ועצמאות המדינה, כפי שהודגש באירועי השבעה באוקטובר. שורשי התופעה נטועים עוד בתקופת המנדט הבריטי ומלחמת העצמאות, כפי שבא לידי ביטוי בכישלונות קרב נבי סמואל, שם הואשם מפקד שנהרג בכישלון הקרב. גם מיתוס שיירת הל"ה במלחמת העצמאות, שהוצגה כפעולה מבצעית נועזת, נטען כי הייתה חפוזה וחסרת הצדקה מבצעית, כשהיא נושאת ציוד רפואי בלבד ולא נשק ותחמושת, וכי ההכנות אליה היו רשלניות.

סיפורים נוספים המדגימים את תרבות השקר כוללים את הפיגוע במתחם המוסדות הלאומיים בירושלים, שם הומצא סיפור כדי להסתיר רשלנות מודיעינית, ואף הושפעו עדויות כדי להתאימן לסיפור הרשמי. ההיסטוריון אורי מילשטיין מצביע על כך שכשני שלישים מהצל"שים והעיטורים בצה"ל ניתנו על מעשים שלא אירעו או שחייל עשה מעשה ואחר קיבל את העיטור.

המאמר מביא דוגמאות עכשוויות יותר, כמו סיפורו של אייל אשל, שתצפיתנית בתו נהרגה בשבעה באוקטובר, וקיבל דיסקית שהומצאה כדי להונות אותו. כמו כן, מוזכר סיפורו של ציון טייב, קשר שנעלם במלחמת יום הכיפורים, שמשפחתו הכחישה את זיהוי גופתו, ואף נחשף כי הארון שנקבר על שמו היה ריק, למרות מסמכים צבאיים שונים. גם במקרים של הלוויות חללים, אבות שכולים טענו כי בארון נמצאת אבן ולא גופת בנם.

תרבות השקר משפיעה על תורת הלחימה ועל הפקת לקחים, כפי שבא לידי ביטוי בתחקירים של השבעה באוקטובר, שבהם הוסתרו הקלטות רשת הקשר של התרעות התצפיתניות והקלטת הכוח שהרג בטעות שלושת חטופים. מילשטיין, חזות וסיבוני מסבירים כי השקרים מהווים מנגנון הגנה של הפיקוד למניעת חשיפת ליקויים, וכי הדבר משבש את הפקת הלקחים וגורם לאסונות חוזרים ונשנים, המובילים לירידה ברמת הצבא ולסיכון ביטחון המדינה.