הקורבן האמיתי של 7 באוקטובר

שלוש שנים לאחר טבח ה-7 באוקטובר, היום מצוין יום השנה הראשון שבו לא נותרו חטופים ישראלים בעזה, מה שמאפשר התמקדות באסון עצמו, במחדלים ובאחראים לו. הכותב מציין כי השנה, בניגוד לשנים קודמות, המחנות והכוונות ברורים יותר, וכי ישנם גורמים המנסים למחוק ולטייח את האירועים, בעוד אחרים מנסים להתמודד איתם. נטען כי ממשלת ישראל, בראשות בנימין נתניהו, נמנעת במכוון מקיום ועדת חקירה ממלכתית, הן בשל הרכבה והן בשל עצם החקירה, ומנסה להציג את הטבח כסיפור פוליטי ולא כאסון הומני או מחדל ביטחוני. הממשלה, לטענת הכותב, אינה פוגשת את המשפחות השכולות או מבקרת ביישובים שנהרסו, אלא מתמקדת בקידום אג'נדה פוליטית, כאשר ראש הממשלה מוצג כקורבן של רדיפה פוליטית.

המאמר מותח ביקורת על האופן שבו הממשלה מתייחסת לאירועי 7 באוקטובר, ועל ניסיונותיה לשכתב את ההיסטוריה באמצעות שימוש במונחים כמו "אירועים" ו"תקומה" במקום להכיר בכאב ובאובדן. נטען כי הממשלה מגלגלת אחריות על גורמי ביטחון בכירים כמו ראש אמ"ן, הרמטכ"ל וראש השב"כ, וכי תומכי הממשלה אף מאשימים את המחאה ואת המתנגדים לרפורמה המשפטית. בנוסף, מוצגות דוגמאות לאלימות מצד חרדים סרבני גיוס, וכן התבטאויות של הרב דוב לנדו נגד מדינת ישראל, המעלות חשש לגבי עתיד הממשלה הבאה אם תתבסס על תמיכת החרדים.

הכותב מדגיש את ההשלכות החברתיות והכלכליות העצומות של הטבח, ומציין כי רשות המסים שילמה 30 מיליארד שקל פיצויים ללמעלה ממיליון ישראלים שנפגעו. נתונים רשמיים מצביעים על למעלה מ-87 אלף נפגעי פעולות איבה, 1,029 אזרחים שנרצחו, 1,024 הורים שאיבדו את ילדיהם, 345 יתומים, וכמעט 1,400 אנשי כוחות ביטחון שנפלו. בנוסף, למעלה מ-100 אלף ישראלים פונו מבתיהם, וישנה עלייה בצריכת תרופות ובמצוקות נפשיות בציבור הרחב. המאמר מסכם בצורך במהפך עקרוני בישראל, מן הכזב אל האמת ומניתוץ הממלכה לבנייתה מחדש, בדומה למהפך שהתרחש לאחר מלחמת יום כיפור.