הדאגה לחטופים הפכה למשאב להרס עזה

הדאגה לחטופים, שהפכה למשאב מרכזי בשיח הציבורי הישראלי מאז 7 באוקטובר, שימשה בפועל ככלי להצדקת הרס עזה, כך נטען במאמר. המחאה למען שחרורם של למעלה ממאתיים החטופים, שהייתה אמורה להפעיל לחץ על הממשלה, נבלמה על ידי המשוואה שלפיה "לחץ צבאי יביא להחזרת החטופים". משוואה זו, שקבינט המלחמה בראשות בנימין נתניהו אימץ, הפכה את השבת החטופים למטרה עליונה, אך הדרך להשגתה, לחץ צבאי, נחשבת על ידי מבקרים כמסכנת את החטופים עצמם.

המאמר טוען כי נתניהו והקבינט הצליחו למכור לציבור את הרעיון שלחץ צבאי הוא הדרך היחידה להשיב את החטופים, ובכך יצרו הסכמה רחבה להמשך המלחמה והרס עזה. הדאגה לחטופים, במקום להוביל לפתרון מדיני או להפסקת אש, הפכה למשאב שאיפשר את המשך הלחימה וההשמדה, תוך התעלמות מהדרישות הפוליטיות של הפלסטינים ומהמחיר ההומניטרי הכבד.

הכותבת, ד"ר חנה (עמרי) בן יהודה, חוקרת ספרויות היהודים, מסבירה כיצד השיח ההומניטרי, שבדרך כלל מתמקד בסיוע לנזקקים, הופנה במקרה זה כלפי האזרחים הישראלים עצמם, שהפכו ל"עזתים" מאונס. היא טוענת כי המוטיבציה האמיתית להפעלת העוצמה הצבאית לא הייתה השבת החטופים, אלא יצירת הסכמה גורפת סביב השמדת עזה, נקמה על אירועי 7 באוקטובר, והחזרת היתרון הישראלי במאזן הכוחות.

המאמר מבקר את ההסברים המקובלים להמשך המלחמה, כגון שיקולים פוליטיים של נתניהו או הפקרת החטופים. לטענת הכותבת, הסברים אלו מטשטשים את המשמעות האמיתית של המשוואה הצבאית ומאפשרים התעלמות מההרס בעזה ומהמחיר האנושי. גם קולות ביקורתיים, כמו אלו של משה (בוגי) יעלון, שלא קישרו בין פשעי מלחמה כלפי העזתים למשוואת המוות, לא הצליחו לשנות את התמונה.

לבסוף, המאמר מצביע על כך שההכחשה הישראלית, הן לגבי הקרבת החטופים והן לגבי מטרת המלחמה האמיתית, השמדת עזה, מונעת התמודדות עם שאלת האחריות. כל מי שאטם ליבו לעזתים, ובכך גם לחטופים, למען השגת עליונות ישראלית מחודשת, נמנע מהתמודדות עם האחריות למחדל.