וירוס הצללים של מערכת העצבים: זו המחלה הקטלנית ביותר בעולם

נגיף הכלבת נחשב למחלה הקטלנית ביותר בעולם, עם שיעור תמותה של 99.9% מרגע הופעת התסמינים הקליניים. בניגוד לנגיפים אחרים, הכלבת אינו תוקף את מערכת החיסון באופן ישיר, אלא חודר לתאי העצב ונע לאורך האקסונים אל המוח, תוך שהוא מוגן מפני מערכת החיסון בשל ה"פריבילגיה החיסונית" של תאי העצב. הנגיף מתרבה בגזע המוח וגורם לתסמינים נוירולוגיים קשים, כולל הידרופוביה, הנובעת משיתוק מנגנון הבליעה ופחד ממים, שמטרתה להבטיח את העברת הנגיף דרך הרוק.

במשך אלפי שנים, כלבת נחשבה למחלה חשוכת מרפא. אולם, בשנת 2004, נערה אמריקאית בשם ג'ינה גייסי נדבקה בכלבת אך שרדה לאחר שטופלה ב"פרוטוקול מילווקי" הניסיוני, שכלל הכנסתה לתרדמת עמוקה כדי לאפשר למערכת החיסון לייצר נוגדנים. למרות הצלחה זו, הפרוטוקול הצליח רק במקרים בודדים מאז, ורוב המומחים סבורים שג'ינה שרדה בשל אנומליה ביולוגית נדירה.

בעוד שבמדינות מערביות כמו ישראל, חיסוני חיות מחמד וחיות בר צמצמו את הכלבת בקרב כלבים, הסכנה עברה ליונקי בר, בעיקר עטלפים. נשיכות עטלפים, בשל שיניהם החדות והקטנות, לעיתים קרובות אינן מורגשות ואינן מותירות סימן, מה שמקשה על זיהוי החשיפה. לכן, הנחיות משרד הבריאות קובעות כי יש להתייחס למציאת עטלף בחדר שינה, במיוחד אם שהה בו ילד ללא השגחה, כמקרה חירום רפואי המחייב טיפול מונע מיידי.

הטיפול המונע (PEP) יעיל ב-100% אם ניתן לפני הופעת התסמינים. הוא כולל חיטוי ראשוני של הפצע, הזרקת אימונוגלובולין סביל, וסדרת חיסונים פעילים. ההיסטוריה של הכלבת כוללת גם את פיתוח החיסון על ידי לואי פסטר בשנת 1885, שהציל את חייו של הילד ז'וזף מייסטר והיווה נקודת מפנה במאבק נגד המחלה. המאבק בנגיף מדגיש את חשיבות העירנות, המדע המונע והחיסונים בזמן.