"קריסת המדינה כ'אבא' שלנו, אפשרה לנו לשאול את השאלות הגדולות"

שלוש השנים האחרונות היו מהקשות שידעה החברה הישראלית, עם למעלה מ-2,000 הרוגים במלחמות ואירועי טרור, מאות חטופים שחלקם נרצחו בשבי, ומילואים ממושכים. לצד זאת, התפתח ויכוח פנימי קוטבי בנוגע לאחריות למחדל. כעת, עם סיום החזרת כל החטופים, מתבקשת סקירת מערכות קולקטיבית לבחינת השינויים שעברה החברה הישראלית.

התשובה הבולטת ביותר לשינוי היא הפנייה ימינה. בעוד שהגדרות עצמיות זזו ימינה באחוזים בודדים, העמדות עצמן, במיוחד בנוגע לפתרון שתי המדינות, השתנו דרמטית. אם לפני הטבח כמחצית מהיהודים תמכו בפתרון שתי המדינות, כיום שיעור התומכים בו ירד לרבע, וגם רוב מצביעי המרכז דוחים אותו. פולי ברונשטיין, מייסדת "יוזמת המאה", מעידה כי גם במילייה החילוני התל־אביבי ישנה תזוזה ימינה, בעיקר בשאלות ביטחוניות ומדיניות, והיא מעריכה שלפתרון שתי המדינות אין עתיד נראה לעין. הרטוריקה הימנית אף היא הקצינה, עם אמירות קיצוניות מצד שרים ורווח של דיבורים דומים בקרב צעירים. שמואל רוזנר מציין כי שיח שהיה בלתי לגיטימי בעבר נאמר כיום בריש גלי. ד"ר גדי טאוב מוסיף כי השמאל מחפש דרכים להישאר רלוונטי, בין היתר באמצעות האשמת הימין באחריות לטבח או קידום קמפיין "אלימות המתנחלים".

למרות הדהירה ימינה, היא אינה באה לידי ביטוי דומיננטי בסקרים, כיוון שבמקביל ישנה אכזבה גדולה מתפקוד הממשלה. הדבר מוביל לחיפוש אחר אופציות מימין לליכוד, כפי שבא לידי ביטוי בריבוי מפלגות ימין חדשות. בנוסף, ישנם מצביעי ימין שמעדיפים להצביע למפלגות כמו של בנט, ליברמן ואיזנקוט, כדי להימנע מהצבעה למפלגות הקואליציה הנוכחית.

שינוי בולט נוסף הוא התחזקות השיח האמוני ואימוץ מאפיינים מסורתיים, גם ללא מעבר לדתיות מלאה. תופעות כמו לבישת ציצית ללא כיפה, הנחת תפילין בבתי ספר חילוניים, אירועי הפרשת חלה וסליחות, מצביעות על מגמה זו. יאיר אסולין מגדיר את ההשלכה התרבותית המשמעותית ביותר כקריסת המדינה כ"אבא הגדול", מה שמוביל לבחינה מחודשת של ערכים ופוטנציאל להתחלה חדשה. הוא מאמין שניתן לשלב בין השתתפות פוליטית לשימור ערכים יהודיים ייחודיים.

התופעה השלישית היא הבידוד העולמי. הפגנות אנטי-ישראליות החלו מיד לאחר הטבח, ורבים מהמערב הפנו עורף לישראל. התגובה הישראלית לרצועת עזה החריפה את העוינות, שכללה ביקורת חריפה, קריאות לחרמות ואף איום בסנקציות. פרופ' יולי תמיר רואה בהידרדרות מעמדנו העולמי את התוצאה המסוכנת ביותר של המלחמה. הבידוד משפיע באופן שונה על המחנות הפוליטיים: השמאל נפגע יותר כיוון שהוא גלובלי יותר, בעוד הימין מתבצר בהתעלמות מהעולם, מתוך תחושה שהוא אנטישמי. ישנה גם תחושה שהבידוד מחזק את הגאווה במסורת היהודית, כתגובה לאנטישמיות העולמית.

השמאל החילוני נפגע קשות, עם אובדן אמון בתהליך השלום. קורבנות הטבח, שרבים מהם היו פעילי שלום, הובילו להתפכחות ולקריאות קיצוניות. במקביל, התפתחו יוזמות דיאלוג בין הציונות הדתית לתנועה הקיבוצית. מצד שני, ישנה תחושת ייאוש ורצון לרדת מהארץ בקרב חלקים בשמאל, לצד מסירות והקרבה למען המדינה.

הציונות הדתית ספגה את המכה המגזרית הקשה ביותר, עם כ-40% מחללי המלחמה. הטבח חיזק את תחושת צדקתם באזהרותיהם מפני הנסיגה מעזה. למרות תרומתם הגדולה, ניכרים סימני שבירה מהנטל המלחמתי. הקרע בין הציונות הדתית לעולם החרדי העמיק, ורבים בציונות הדתית מסיימים את הברית עם החרדים.

החברה הערבית, למרות המשך תרומתה, חשה מודרת ומופלית לרעה. רופאים, נהגים ופועלים ערבים המשיכו בעבודתם, אך היחס אליהם נעשה פוגעני. נזיר מג'לי קורא לימין הישראלי לשנות את היחס לערביי ישראל ולהתייחס אליהם כשותפים.

לבסוף, ניכרת עלייה משמעותית בתפילות ובחיבורים לזיקה היהודית, עם מאות תפילות חדשות שנכתבו מאז הטבח. תופעה זו מבטאת את החזרה למסורת ואת הטראומה הקשה של הטבח, כשהתפילות מבטאות קינות, יזכור ותפילות לשלום החיילים.