גם ראש הממשלה יהיה יום אחד שם קטן בטבלה

הכותב, יאיר אגמון, משתף תובנות אישיות על תפיסת המלחמה וההיסטוריה לאורך חייו, תוך שהוא משווה את תחושותיו כחייל צעיר מול טבלאות היסטוריות, לבין המציאות הנוכחית של מלחמת "שבעה באוקטובר". הוא נזכר כיצד בצעירותו, נתונים על מלחמות ישראל נראו לו כעבר רחוק ולא רלוונטי, מתוך אמונה תמימה שעידן המלחמות הגדולות חלף.

כעת, שלוש שנים לאחר אירועי "שבעה באוקטובר", הכותב מציין כי המלחמה נמשכת למעלה מאלף ימים, עם כאלפיים הרוגים, וכי ראשי מערכת הביטחון והמודיעין התחלפו, בעוד ראש הממשלה נותר בתפקידו. הוא מבקר את מניעת הקמת ועדת חקירה ממלכתית וטוען כי ההיסטוריה תשפוט גם את ראש הממשלה.

אגמון מתאר את תחושת החרדה והכישלון שאחזו בו מיד לאחר "שבעה באוקטובר", אך גם את רוח התקווה וה"יחד הישראלי" שאפיינו את הימים הראשונים שלאחר המתקפה. הוא נזכר בהתגייסות האזרחית הרחבה, בתרומות הדם, באיסוף הגופות ובאירוח מפונים, וחש כי "התהליך אפשרי".

עם זאת, הוא מציין כי שלוש שנים לאחר מכן, ה"יחד הישראלי" שב לנקודת ההתחלה, והשנאה הפוליטית חזרה להשתלט. הוא מבקר את המפלגות שאינן מצליחות לגשר על הפערים, ומציין את בני גנץ כדוגמה למי שמדבר בשפה אחרת, אך זוכה לתמיכה מועטה. הכותב קורא לשנות את הסיפור הישראלי, להפוך שנאה לאהבה, ולהצביע מתוך שותפות גורל אמיתית, מתוך אמונה שה"יחד הישראלי" עדיין קיים ומחכה להתעוררות.