כשה"ביחד" מתחיל לכאוב: האתגר שמטלטל את הקהילות שנפגעו בטבח

קהילות רבות שנפגעו קשות בטבח שמחת תורה מתמודדות עם אתגר מורכב בעיבוד האבל והזיכרון. בעוד חלק מהקהילה מעוניין בטקסי זיכרון מאחדים ובהדגשת גבורה ותקווה, משפחות שכולות מסוימות מעדיפות טקסים אינטימיים המתמקדים בכאב האישי והשבר העמוק. קושי זה נובע מהתנגשות בין צרכים שונים בעיבוד האבל ובתפיסות עולם מגוונות לגבי "זיכרון נכון".

מרים שפירא ודנה שפיגל, מ"מהו"ת ישראל", מציעות מודל חדשני המרחיב את "המודל הדואלי" של עיבוד אבל מהפרט אל הקהילה. הן טוענות שהקהילה כולה נעה בין "עבודת אבל" (טקסים, שיח ציבורי) לבין "עבודת חיים" (שיקום, חזרה לשגרה). הבעיה מתעוררת כאשר נוצר "פער במקצב הדואלי", כלומר, כאשר קיימת אי-התאמה בין קצב ההתמודדות של הפרט לבין זה של הקהילה.

מחקר אמפירי שערכו שפיגל ופרופ' בודס לפני המלחמה, בחן את הקשר בין חוסן אישי לקהילתי. הממצאים הראו שלכידות קהילתית, למרות חשיבותה, עלולה לפעמים לצמצם את מרחב הבחירה של הפרט. כאשר הנרטיב הקהילתי נוקשה מדי, מי שחווייתו חורגת מהמקובל עלול למצוא עצמו מנודה. המחקר זיהה שלושה ממדי פערים: קצב, כיוון ולגיטימציה, המובילים לבדידות, אשמה והתנתקות.

כדי להתמודד עם מתח זה, מוצע לבנות "נרטיב קהילתי מורכב" המכיר בכך שכל אחד יכול לנוע בקצב שלו, תוך נשיאת הכאב והחיים יחד. תוכנית "נאמני אובדן ושכול בקהילה", שהוקמה על ידי "מהו"ת ישראל" בשיתוף האגף לשירותים חברתיים, הכשירה עשרות מתנדבים ב-10 יישובים שנפגעו. מתנדבים אלו משמשים כגשרים אנושיים, מזהים את פערי המקצב ומחזיקים את הסתירה בין האבל לחיים מבלי לנסות לפתור אותה מיידית. המטרה היא לאפשר לכל אחד למצוא את מקומו בתוך הקהילה, תוך כבוד לשונות ולשבריריות.