האם העולם מעוניין בפתרון למשבר בעזה?

שלוש שנים לאחר טבח ה-7 באוקטובר ושנה לאחר הפסקת האש, נותרה ישראל ללא מענה לשאלה מה יעלה בגורל רצועת עזה. ממשלת ישראל והאופוזיציה, הימין והשמאל, כולם חסרי פתרון ריאלי, וההצעות הקיימות, כגון חזרה למצור מלא, סיפוח, או החלפת חמאס בטכנוקרטים, מוגדרות כאשליות חסרות בסיס.

בעבר, הקהילה הבינלאומית התחייבה לקחת אחריות על עתיד הרצועה. בפברואר 2026, נשיא ארה"ב דאז, טראמפ, כינס ועידה בוושינגטון בה הובטחו 7 מיליארד דולר לשיקום הרצועה, וארה"ב הוסיפה 10 מיליארד נוספים, בכפוף לאישור הקונגרס. עם זאת, האיחוד האירופי והבנק העולמי מעריכים את עלות השיקום ב-70 מיליארד דולר, סכום גבוה משמעותית מההתחייבויות. בנוסף, סוגיות שלטון, פירוק חמאס, גבולות ותשתיות נותרו פתוחות.

במקביל, נרשמת מגמה של התעלמות גוברת מהנושא הפלסטיני בזירה הבינלאומית. למרות הכרה במספר מדינות אירופאיות במדינה פלסטינית, צעד זה לא הביא לשינוי ממשי בשטח. גם במזרח התיכון, הפלסטינים זוכים להתעלמות, כפי שהודגם בהיעדר דגל פלסטיני בהלוויית ח'אמנאי, למרות תמיכת איראן בעבר.

במערב, המחאה למען פלסטין מתחלפת בהתמקדות נגד "הציונות הקולוניאליסטית". מפלגות כמו המפלגה הירוקה הבריטית מגדירות את הציונות כגזענות, תוך התעלמות משיקום עזה. פרשנים כמו סבר פלוצקר מציינים כי קל יותר להוקיע את הציונות מאשר להשקיע משאבים בשיקום הרצועה, הדורש 70 מיליארד דולר ושנים של עבודה.

דוח שנתי של אוניברסיטת תל אביב על אנטישמיות מצביע על עלייה מחודשת בשנאה ליהודים ולישראל בשנת 2025, לאחר דעיכה ראשונית בעקבות אירועי אוקטובר 2023. המלחמה בעזה לא יצרה את האנטישמיות, אלא סיפקה לה לגיטימציה. ההרס בעזה, בניגוד לשיקומה, משרת אינטרסים של גורמים המעוניינים בהמשך השנאה, בדומה למחנות הפליטים שקיימים עשרות שנים. ישראל היא הגורם היחיד שמעוניין בפתרון אמיתי לבעיית עזה, שכן המצב הנוכחי מהווה איום מתמשך וקרקע פורייה לשנאה אנטישמית.