הפצע העמוק שבבסיס היצירה האופטימית של אגי משעול

המאמר עוסק בשירתה של אגי משעול, ובפרט בשיר "עַל אֲחוֹתִי שֶׁעָלְתָה בֶּעָשָׁן", שפורסם בקובץ "נרות נץ החלב" בשנת 1997. שיר זה, הנחשב לאחד החשובים ביצירתה, חורג מהסגנון הבהיר והאופטימי שאפיין את משעול לאורך שישה עשורים, וחושף פצע עמוק הקשור לטרגדיה משפחתית. משעול, שפרסמה 23 ספרים וזכתה בפרסים רבים, ידועה בשירים שאינם מסובכים להבנה, מלאי הומור ואנושיות, העוסקים באהבה, ילדות, טבע, חברות, כתיבה ואף במצב החדשותי, אך נמנעים מהגדרה פוליטית רדיקלית. השיר על אחותה, שנפטרה באושוויץ, מבטא הכרה בכובד ההיסטוריה הלאומית והמשפחתית, ומצמצם את ידיעותיה על האירוע לשמה של האחות ולחייה שלה "תחתיה".

משעול עצמה הסבירה כי היא בת יחידה להוריה, שלא הכירה את אחותה ז'וז'י, אך חשה שהיא חיה "תחתיה", מעין "תשובה ניצחת" להוריה ששרדו את המלחמה. תחושה זו, של עמידה זקופה והיותה "בסדר" כתשובה למורשת השואה, עשויה להסביר את בהירות שיריה. משעול נולדה בטרנסילבניה בשם אגנס פריד, לאחר שאמה שבה מאושוויץ ללא תינוקתה. היא גילתה על קיום אחותה בגיל 15, אך אמה נמנעה מלדבר על כך. משעול עצמה שינתה את שמה מ"חגי" ל"אגי" לאחר שצה"ל חשב שהיא גבר. היא מתייחסת ליחס זה כאל "ילד החלפה", מושג המתאר את האופן שבו דור שני לשואה סופג את השתיקות והסיפורים כזיכרון בפני עצמו.

בספריה החדשים, "נשל" ו"זאת שעפה אחורה", משעול ממשיכה לחקור את נושא הגאולה וההתמודדות עם העבר. השיר "אווזים" מתאר כיצד עלבון מילדות הופך לאפקט, והשיר "עם התראה על טילים מאיראן" מתאר פעולות הכנה למצב חירום, המסתיימות בהכנה לקראת מוות בכבוד, כפי שאמה לימדה אותה. היא גם מתמודדת עם יצירת הביכורים שלה, "הספר השרוף", שאת עותקיו השמידה מתוך בושה, ומבקשת עליו סליחה, תוך השוואתו לאחותה המתה ולבנה הבכור שמת בילדותו. המאמר משווה את משעול למשוררת לואיז גליק, שגם היא עסקה בנושאים אישיים ואוניברסליים בשפה שקופה ואינטימית.