חמישה הרהורים על הסירוב, ועל ההכרח, להתאבל

החברה הישראלית נמצאת בצומת דרכים קריטי, הדומה למצב שאפיין את גרמניה שלאחר השואה, כפי שתואר בספרם של אלכסנדר ומרגרטה מיצ'רליך "The Inability to Mourn". המחברים טענו כי הגרמנים לא עברו תהליך אבל אמיתי ביחס לנאציזם, אלא נמנעו ממנו באמצעות הכחשה, ניתוק רגשי והדחקה, תוך השקעה אינטנסיבית בשיקום כלכלי. התנהלות זו, שנראתה כהסתגלות מהירה, הייתה למעשה מנגנון הגנה מפני התמודדות עם אשמה ואחריות.

המאמר משווה מצב זה למצב הנוכחי בישראל, בו ההכרעה היא בין הכרה בהרס העצום שנגרם מאז 7 באוקטובר 2023, לבין הכחשה של מציאות זו. הכחשה זו יכולה להתבטא בהתעקשות על מלחמת השמדה בעזה, או בהתמקדות במעמד ישראל כקורבן בלעדי, תוך התעלמות מהגבול הדק בין הגנה עצמית לנקמה.

תהליך האבל, לפי המאמר, כולל שחרור של האובדן מהעולם הממשי וקיום דיאלוג פנימי מתמשך עם מה שאבד. השאלה המרכזית שנשאלת היא האם החברה הישראלית מוכנה להתאבל לא רק על אובדן הצלם האנושי של האחר, אלא גם על אובדן צלם האנוש שלה עצמה, על קריסת גבולותיה האנושיים ועל הפיכת הצער למנוע הרס. נדרשת נכונות לקיים דיאלוג עם הצער, שיאפשר קבלת אחריות על חלקנו האקטיבי ברצף האירועים, ולא רק התמקדות במעמדנו כקורבנות פסיביים.

המאמר מדגיש כי איש אינו חסין מפני ספיגת רוע או חוללו. הדרך להתמודדות עם צערנו האישי עוברת דרך התמודדות עם צערם של אחרים. היפוכו של הסירוב להתאבל אינו סיום האבל וחזרה לחיים, אלא היכולת לשמור על גבולות אנושיים בתוך האובדן, ולהפוך את היגון למקור לחשיבה והרחבת ראייה, כולל ראיית סבלו של האחר. הפניית גב לסבל העולם היא גם הפניית גב לסבלנו אנו, והדרך היחידה להביט אל צערנו היא להביט אל צער האחר.