האיפה והאיפה של בג"ץ: ממיכאל בן ארי לעופר כסיף - הלקח שבג"ץ סירב ללמוד | ד"ר איתן לסרי

מאמר מאת ד"ר איתן לסרי מעלה ביקורת על בית המשפט העליון (בג"ץ) בנוגע לאופן שבו הוא מטפל בפסילת מועמדים לכנסת, במיוחד לאור אירועי ה-7 באוקטובר 2023. לטענתו, בג"ץ ממשיך להפעיל סטנדרטים משפטיים מלפני המתקפה, למרות שהמציאות מחייבת בחינה מחודשת של כללי ההגנה הדמוקרטית.

הכותב מצביע על פסיקתו של בג"ץ שאיפשרה לעופר כסיף להתמודד לכנסת ה-26, למרות התבטאויותיו המעוררות ביקורת קשה. השופטים קבעו כי לא הוכחה "מסה קריטית" הנדרשת לפי החוק לפסילתו, תוך הדגשת הזכות להיבחר. לסרי טוען כי בעוד שבית המשפט מכיר בחומרת ההתבטאויות, הרף הראייתי שנקבע אינו מתאים לעידן שלאחר ה-7 באוקטובר, במיוחד כאשר מדובר בתמיכה במאבק מזוין נגד המדינה.

המאמר משווה בין המקרה של כסיף למקרים אחרים, כמו פסילת מועמדים מימין בעבר, למשל מיכאל בן-ארי, שבהם בית המשפט בחן הצטברות התבטאויות וזיהה דפוס. לסרי תמה מדוע במקרים של התבטאויות דומות או חמורות יותר מצד מועמדים מהצד השני, הרף הראייתי גבוה כל כך, מה שיוצר תחושת "איפה ואיפה" ופוגע באמון הציבור במערכת המשפט.

הכותב מנתח את סעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת, שנועד להגן על המדינה מפני מועמדים השוללים את קיומה או מסיתים לגזענות, אך הפך עם השנים ל"מבצר בלתי חדיר" בשל דרישות ראייתיות מחמירות. הוא קורא להחזיר לסעיף זה משמעות, לקבוע כללים ברורים ואחידים המבחינים בין ביקורת לגיטימית לתמיכה באלימות, ולהתאים את הפרשנות המשפטית למציאות הביטחונית הנוכחית.

לסרי מדגיש כי ביקורת זו אינה קריאה להחלשת בג"ץ, אלא קריאה להיות קשוב למציאות ולהתעדכן. הוא מסכם כי דמוקרטיה חזקה היא דמוקרטיה שיכולה להגן על עצמה, וכי בית המשפט צריך להגן על המדינה הדמוקרטית מפני מי שמבקש לפגוע בה, ולא רק להגן על האזרחים מפני המדינה.