השאלה היא לא איך מנצחים, אלא בשביל מה

לקראת ימי הזיכרון הקרבים, המאמר דן בקונספציות שהובילו לאירועי 7 באוקטובר ובמדיניות הנוכחית של ישראל. לפני הטבח, רווחה תפיסה ביטחונית ומדינית שהכילה את התגרויות חמאס, חיזבאללה ואיראן, מתוך הנחה שיש לאפשר לחברה הישראלית לחיות בנוחות ולהסתפק בסבבי לחימה קצרים להשבת ההרתעה. תפיסה זו אפשרה לארגונים אלו להתחזק, לחמאס לבנות תשתית למתקפה רחבת היקף שבה נרצחו כ-1,200 ישראלים, ולחיזבאללה להציב אוהל בשטח ישראל, ולאיראן להתקדם בתוכנית הגרעין.

בעקבות הטבח, הוחלפה תפיסת ההכלה בסיסמה של "ניצחון מוחלט", שמטרתה להכריע את הציר השיעי כולו. המאמר טוען שגם סיסמה זו מהווה קונספציה, שכן ניצחון מוחלט הוא נדיר בהיסטוריה, ובמיוחד עבור מדינה קטנה כמו ישראל המוקפת באוכלוסייה עוינת. ההיסטוריה מלמדת שניצחונות ישראליים הובילו לנקמה ערבית, וסבבי עימותים הם חלק בלתי נפרד מהמציאות.

החתירה לניצחון מוחלט, לפי המאמר, עלולה להכניס את ישראל למערבולת כלכלית ומדינית מסוכנת. העולם, גם הדמוקרטי, מונע מאינטרסים ורוצה שקט. אם קיומה של ישראל ייתפס כמסכן את השקט העולמי, מדינות עלולות להעדיף את היחסים עם העולם הערבי והמוסלמי על פני הגנתה. המאמר מדגיש כי היעד האסטרטגי של ישראל במזרח התיכון צריך להיות הבטחת קיומה, אך הדרך הצבאית אינה היחידה.

המאמר מציע שיש לשלב כוח צבאי מרתיע עם תבונה מדינית ונכונות להתפשר. "מקלות" בלבד אינם מספיקים, ויש להציע גם "גזרים" שיניעו את הצד השני להפסקת הלחימה. ללא תועלת ברורה לצד השני, לא יהיה לו תמריץ להפסיק את המלחמה. הקהילה הבינלאומית תומכת במלחמות הגנה קצרות, אך מתקשה לקבל הפרה מתמשכת של השקט. לכן, הבטחת קיומה של ישראל דורשת שילוב של עוצמה צבאית, נכונות להשתמש בה, ותבונה מדינית הכוללת נכונות להתפשר על מה שניתן.