המסרים של סמי אבו שחאדה משוקעים בחינוך הישראלי

חבר ההנהגה הפלסטינית סמי אבו שחאדה מעורר תגובות קשות בקרב הציבור הציוני, יותר מעמיתיו להנהגה הפלסטינית. הסיבה לכך נעוצה בשני מסרים מרכזיים שהביע במאמר שפרסם לאחר ה-7 באוקטובר. המסר הראשון הוא שההתקפה מעזה אינה מפתיעה, שכן לחץ מתמשך מוביל לתגובה מצד המדוכאים, כפי שנוסח: "עשרות שנות כיבוש, מצור... אינם יכולים אלא להוביל לתגובה". המסר השני נוגע לכוחם של החלשים מול החזקים, וקובע כי גם כוח צבאי קטן יכול להפיל אימפריות, כפי שכתב: "ישראל וגורמי המודיעין שלה הם בני אדם כמונו. הם אינם יודעים הכול".

המאמר מצביע על כך ששני המסרים הללו משוקעים עמוק בתוכנית הלימודים הישראלית, החל מלימודי תנ"ך, היסטוריה ואזרחות, דרך טקסי חגים ועד הדרכות באתרי מורשת. תבנית חשיבה זו, לפיה עם ישראל הוא הנרדף שרוחו לא נשברת ואינו פוחד מאימפריות, מופיעה בלימודי התנ"ך, כפי שמוצג במאמר פרשנות של סיון רהב-מאיר. אבו שחאדה טוען כי גם הפלסטינים פועלים לפי מנגנון דומה, אך מדגיש כי הזוועות אינן מצדיקות טבח או השמדה.

לעומת זאת, נטען כי תוכנית הלימודים הישראלית חותרת ללקח אחר, לקח ההשמדה. הדבר בא לידי ביטוי בהוראת פרק בספר שמות, שם מוצגת השאלה מדוע אלוהים השמיד את צבא מצרים לאחר יציאת בני ישראל, והתשובה היא שהמטרה היא לצרוב בתודעתם את מותם של המצרים כתוצאה ממעשי אלוהים. הדבר מחריף בלימודי ספר יהושע, שם הציווי הוא "לא תחיה כל נשמה" כלפי עמי כנען, וההסבר הוא שעם שמסרב לממש את ייעודו מאבד את זכותו להתקיים.

המאמר מסכם כי ההבדל המהותי בין השקפת עולמו של אבו שחאדה לתוכנית הלימודים הישראלית הוא שבעוד אבו שחאדה רואה בשלום המשך ישיר לעמדתו הלאומית, תוכנית הלימודים מציגה את השלום כאפשרות "חתרנית" שיש למנוע מהתלמידים להיחשף אליה. כאשר פלסטיני אינו מוכן לוותר על לאומיותו ומשתמש במסרים דומים לאלו של ישראל אך מסיק מהם שיש לשאוף לשלום ושוויון, הדבר מתפרש כ"קו אדום" שכן הוא אינו ממלא את התפקיד שנועד לו על פי תבנית החשיבה הישראלית. ההתייחסות ל-7 באוקטובר כחלק מתקופה של נס, בה פלסטיני "מחבל" מתיישב עם תבנית המחשבה הישראלית של "המעטים הנרדפים" שאינם פוחדים ויוצאים למלחמה להשמיד את אויביהם, מדגישה את הפער. אבו שחאדה, לעומת זאת, מסיק מהמסרים הללו שיש לשאוף לשוויון מוחלט ולשלום.