החלום האמריקאי ושברו: מלכודת הדבש של הליגיונרים הישראלים ב-MLS

התקווה כי מעברם של שחקני ליגת העל האמריקאית (MLS) ישפר את רמת נבחרת ישראל בכדורגל התבדתה בחלון הנוכחי של ליגת האומות. למרות שרבע מסגל הנבחרת מגיע מהליגה האמריקאית, תרומתם הייתה דלה, והמאמן רן בן־שמעון, המסתמך עליהם יותר מכל מאמן שקדם לו, רשם נסיגה ביכולת הנבחרת. הנחת העבודה כי הגדלת מספר הלגיונרים, כולל הליגה האמריקאית, תשפר את הנבחרת, התבררה כשגויה, שכן ה-MLS נחשבת לליגה בינונית שאינה מקדמת שחקנים לרמה בינלאומית גבוהה. ישראל, המדורגת 76 בעולם, הפכה למעשה למדינת הניסויים היחידה ששואבת שחקנים מה-MLS, בעוד נבחרתה של ארה"ב מדורגת 16 בעולם.

שישה שחקנים מה-MLS זומנו למשחקי ליגת האומות, אך יכולתם העלתה ספקות לגבי תרומתם, והדגישה את הפער בין הליגות הבכירות באירופה לליגה האמריקאית. גם הלגיונרים מאירופה לא בלטו, אך התקווה כי המעבר לארה"ב ישפר את הנבחרת אינה מציאותית. חוד ההתקפה הישראלי נשען על שחקני MLS, שרבים מהם מציגים מספרים טובים בקבוצותיהם, אך הנבחרת כבשה שער אחד בלבד מול יריבות מדרג שני ושלישי. הסטנדרטים הטקטיים הנמוכים, איכות ההגנה הירודה והמשחק ללא לחץ ב-MLS אינם מכינים את השחקנים לאתגרים ברמה הבינלאומית, כפי שהודגם בהחמצות ובקושי של שחקנים כמו עבדה, בריבו ותורג'מן.

להשוואה, אף אחת מהנבחרות המתחרות בישראל (אוסטריה, אירלנד, קוסובו) אינה משתמשת בשחקני MLS. בנבחרות דרג שני באירופה ישנם רק חמישה שחקנים מהליגה האמריקאית, ורובם שחקני משנה. בישראל, לעומת זאת, ישנה הסתמכות רבה על שחקני MLS, נוסחה שאינה עובדת. למרות שהליגה האמריקאית מדורגת מעל הליגה הישראלית, היא רחוקה מהרמה האירופית, ויתרונה הכלכלי נובע בעיקר מפריחת הליגה לקראת המונדיאל, הגעת מסי, קשרים של סוכנויות גדולות וניצול חוקי הליגה המאפשרים קבלת דמי העברה מהליגה. השחקנים זוכים לשדרוג כלכלי משמעותי, אך השאלה המקצועית נותרת פתוחה.

שחקנים ישראלים רבים עברו ל-MLS בתקופה האחרונה, ביניהם עילי פיינגולד, רן בנימין, עידן טוקלומטי, דור תורג'מן, אור בלוריאן, תאי בריבו, ליאל עבדה וסייד אבו־פרחי. חלקם נמכרו בסכומים גבוהים, ושווים עלה משמעותית. עם זאת, שחקנים אחרים, כמו סתיו למקין ורוי רביבו, העדיפו ליגות אירופיות וזכו לתרומה משמעותית יותר לנבחרת. נתונים ממונדיאל האחרון מראים כי למרות ייצוג רחב של שחקני MLS, רק מעטים מהם היו שחקני הרכב בנבחרות אירופיות. ה-MLS נחשבת בחלקה לליגת פיתוח ובחלקה לליגת פרישה, עם שחקנים ותיקים כמו לבנדובסקי וקאסמירו. למרות פופולריותה הגוברת בזכות מסי, צפויה ירידה ברמתה לאחר פרישתו. גם מעבר שחקנים מה-MLS לאירופה אינו מבטיח הצלחה, כפי שמעידים מקרים כמו גוזו וקראמסקי. לפיכך, גם עבור שחקנים ישראלים מצטיינים, המעבר ל-MLS עלול להפוך ל"מלכודת דבש" המקשה על התקדמות מקצועית ועל תרומה לנבחרת.

המעבר ל-MLS אכן סיפק לשחקנים הישראלים שדרוג כלכלי, תנאים טובים וחוויה אישית, אך תרומתו לנבחרת מוטלת בספק. השחקנים צוברים דקות משחק וניסיון, אך הכדורגל האירופי, המבוסס על צפיפות, מהירות מחשבה וטקטיקה, שונה מה-MLS, המבוססת על אתלטיות ומהירות. הדרישות של הכדורגל הבינלאומי אינן תואמות את מה שהליגה האמריקאית מציעה, ולכן ההסתמכות עליה נכשלה. הטענה כי ה-MLS היא "תחנת מעבר" לאירופה אינה תמיד נכונה, שכן הדלתות לאירופה אינן סגורות לחלוטין בפני ישראלים, כפי שמוכיחים למקין ורביבו. ה-MLS, עם שחקנים ותיקים כמו לבנדובסקי וקאסמירו, ועם תלות במסי, אינה בהכרח מקפצה מקצועית. מעברים מה-MLS לאירופה אינם מבטיחים הצלחה, והמעבר לליגה זו עלול להפוך למלכודת עבור השחקנים והנבחרת.