כשהקשר נקרע, הכוח רק מרחיק

שלומית לביא, עובדת סוציאלית המלווה משפחות במשבר, מותחת ביקורת חריפה על התנהלות מערכות הרווחה והמשפט, וקוראת לשינוי ביחס לילדים מנותקי קשר, תוך דגש על פחות כפייה ויותר סבלנות וחמלה.

לביא, שחוותה משבר אישי והליך גירושים שחשף אותה לעומקן של מערכות הרווחה והמשפט, מספרת כי בעקבות חוויותיה החלה לחקור את הנושא, וגילתה כי מקרים רבים של מצוקה משפחתית אינם חריגים. היא מציינת כי אלפי פניות הגיעו אליה, עד כדי הקמת מנהלת פניות המטפלת בעשרות אינטראקציות ביום.

לדבריה, אחת הבעיות המרכזיות היא העומס הכבד על שירותי הרווחה, שאינו תואם את הגידול באוכלוסייה. עומס זה, לטענתה, פוגע ביכולת לבצע תסקירים רגישים לבית המשפט, כאשר לעיתים משימות אלו מבוצעות על ידי עובדים ללא הכשרה מתאימה, מה שעלול להוביל לעוולות קשות. היא מדגישה כי למרות כוונותיהם הטובות של העובדים הסוציאליים, חוסר במשאבים ויכולת אמיתית לבצע את התפקיד מובילים לתוצאות הרסניות.

לביא מבקרת גם את המשקל הרב הניתן לתסקירים בהליכים משפטיים ואת הקושי לבחון אותם לעומק, מה שמוביל לעיתים להחלטות כבדות משקל על בסיס היכרות מצומצמת. היא מתארת מקרים של חשש לניגוד עניינים וחוסר אונים של הורים, החוששים אף לפרסם את סיפורם מחשש לנקמה מצד המערכת.

כפתרון, לביא מקדמת חיזוק של העבודה הסוציאלית הפרטית, באמצעות הקמת "צדקה ומשפט", להכשרת אנשי מקצוע. חזונה הוא ליווי אישי ומעמיק של כל לקוח, תוך השקעת זמן רב בהכרת התיק והאדם. היא מדגישה כי במקרים של ניתוק קשר בין הורים לילדים, יש להפנות את המבט לילד עצמו, להבין את מנגנוניו הרגשיים ולהימנע מכפייה או תיוג, שכן הדבר עלול להעמיק את ההתנגדות. במקום זאת, היא מציעה גישה של סבלנות, חמלה והבנה, תוך מתן זמן למשפחה להחלים מטלטלות.

לביא מסכמת כי מערכת המשפט יכולה לקבוע הסדרים, אך אינה יכולה לייצר בכוח מערכות יחסים. היא קוראת להוריד את הרגל מהגז, לעצור ולנשום, ולהכיר בכך שלעיתים הדרך לשיקום קשר שנשבר דורשת זמן ועדינות, ולא כוח.