הדלת הארורה והנוסעים שהסתערו: הפיגועים ששינו את חוקי הטיסה לנצח

התקרית האחרונה בטיסת פליי דובאי לדובאי, בה סוכל ניסיון חטיפה ופיגוע התאבדות על ידי טייס המשנה, העלתה מחדש את הדיון על התפתחות אמצעי האבטחה בתעופה האזרחית. התקרית, בה התערבותם של נוסעים וגבורתו של הקברניט ההודי, סמיט מצ'האר, מנעו אסון, מדגישה את השינוי הדרמטי שעברה האבטחה האווירית מאז שנות השישים, אז חטיפות מטוסים היו נפוצות ושימשו בעיקר למטרות פוליטיות או כלכליות.

בעקבות גל חטיפות המטוסים בשנות השישים והשבעים, בעיקר לקובה, הונהגו בארה״ב בדיקות ביטחוניות מחמירות לנוסעים ולכבודתם. פיגועי טרור מאוחרים יותר, כמו פיצוץ מטוס פאן-אם מעל לוקרבי ב-1988, שינו את התפיסה לאיום של ריסוק המטוס, והביאו לדרישה להתאמת נוסע-כבודה. נקודת המפנה המשמעותית ביותר הייתה בפיגועי 11 בספטמבר 2001, שהובילו להקמת ה-TSA בארה״ב, התקנת דלתות משוריינות בתאי טייס, והרחבת תוכנית המאבטחים המוטסים.

התפתחות נוספת באיומי הטרור הובילה להחמרת הנהלים, כמו בדיקת נעליים לאחר ניסיון הפיגוע של ריצ'רד ריד ב-2001, הגבלות על נוזלים לאחר סיכול מזימה לפוצץ מטוסים ב-2006, ופיתוח סורקי גוף מתקדמים לאחר ניסיון פיגוע ב-2009. ההשוואה נעשית גם לאסון ג'רמנווינגס ב-2015, בו טייס משנה אנדראס לוביץ ריסק מטוס באלפים הצרפתיים לאחר שנעילת דלת תא הטייס מנעה מהקברניט, פטריק סונדרהיימר, לפרוץ פנימה.

בישראל, בשל המצב הגיאופוליטי, פותחו אמצעי אבטחה מתקדמים עוד לפני העולם המערבי. אל על פיתחה דוקטרינת הגנה רב-שכבתית הכוללת סוכני אבטחה סמויים, דלתות תא טייס משוריינות, ותשאול ביטחוני ממוקד לאיתור כוונת זדון, כפי שהוכח בפרשת ניזאר הינדאווי ב-1986. כיום, חברות התעופה הישראליות אף מצוידות במערכות הגנה אקטיביות נגד טילים.