נז"א היה הסימפטום: זו החזית השמינית של ישראל, וכך מנצחים בה

המאמר דן בתופעת הדה-לגיטימציה והדה-הומניזציה של ישראל ויהודים, תוך התייחסות לסרט "נז"א" כדוגמה לסימפטום של תופעה זו. פרופ' אהוד שפרינצק, חוקר תרבות אי-החוקיות, תיאר בעבר כיצד דה-לגיטימציה מתקדמת מובילה להתייחסות לאדם או לישות מדינית כאל "בלתי שפוי קלינית", שדבריו אינם רלוונטיים ואינם נחשבים לגיטימיים. תופעה זו באה לידי ביטוי, לטענת הכותב, בנאום נתניהו באו"ם, בחרמות על סופרים ואמנים ישראלים ויהודים, ובשלילת זכות הדיבור מיהודים וישראלים במערב.

המאמר מציין כי למרות שרבים מתייחסים לדברי ראש הממשלה כלא רלוונטיים, קיימת התנגדות גוברת לטענות על "רצח עם" נגד ישראל. מכתב גלוי של 6,000 מנהיגים ואישי רוח הגדיר האשמות אלו כ"שקר גדול" ו"עלילת דם". פרופ' דברה ליפשטדט השוותה את המאשימים את ישראל ברצח עם לתועמלן הנאצי יוזף גבלס, באומרם שאם משקרים מספיק פעמים, אנשים יאמינו. הסרט "נז"א", לטענת המאמר, נועד לקדם את עקרונות הדה-לגיטימציה והדה-הומניזציה, ולשלול מישראל את זכות ההגנה העצמית, בדומה לטענות כי "ליהודים אין זכות להגנה עצמית" או "אסור להם להשתמש בכוח".

המאמר משווה את המצב הנוכחי למצב שתיאר השופטת הדסה בן-עתו ב-1987, לפיו העולם מכין את עצמו לשנוא יהודים ולהפלילם כאויבי העולם. הוא מזכיר כי עותקים של "מיין קאמפף" נמצאו פעמים רבות בבתים בעזה, ביו"ש ובלבנון, ומצביע על כך שהפרוטוקולים של זקני ציון והצגת היהודים כקונספירציה עולמית מהווים בסיס להצגת ישראל כארץ המבצעת פשעים כחלק ממערכת אידיאולוגית. הסרט "נז"א" נתפס כהוכחה לכאורה לכך שמדינת ישראל וצה"ל בנויים לביצוע הרג המוני של אזרחים, ועדויות אישיות המפלילות את ישראל זוכות לתשואות.

הכותב מציע להקים גוף ממלכתי שיילחם ב"מלחמה הרכה" המתנהלת נגד ישראל, בדומה לצה"ל, המוסד ושב"כ. גוף זה יפעל לטווח ארוך לזיהוי ומיפוי גורמים הפוגעים בישראל, תוך ניתוק צינורות מימון של ארגונים הפועלים נגד ישראל. המאמר מדגיש כי האויבים משתמשים בכלים אזרחיים, משפטיים ודיגיטליים להשגת מטרות אסטרטגיות, ולכן נדרשת מערכת נגדית, ממלכתית, חוקית ויוזמת. ההצלחה האסטרטגית מושגת על ידי סגירת מעגלים של גורמים שונים, והגוף החדש יזהה התפתחויות ונרטיבים שנוצרים בעזרת צינורות מימון, במטרה למנוע כניעה או לגיטימציה לביצוע רצח עם.