מצטיין או מתקרבן - הייחודיות היהודית, השיח המזרחי ואיזנקוט

המאמר דן בשאלת הזהות המזרחית בישראל, בעקבות ביקורת שהושמעה כלפי גדי איזנקוט על שאינו "מרוקאי אותנטי". הכותב מעלה את השאלה האם הצלחה והשתייכות לאליטה מרוקנת אדם ממזרחיותו, ומציע כי הייחודיות היהודית לאורך ההיסטוריה נבעה מאתוס של הצטיינות ומאמץ אישי, ולא מטענות לקיפוח.

המאמר מציג את ההיסטוריה היהודית כעדות ליכולת הישרדות והצטיינות יוצאת דופן, המבוססת על גורמים כדת על-מקומית, אוריינות וקהילה לומדת, מקצועות מבוססי ידע ורשתות על-מקומיות. גורמים אלו אפשרו ליהודים לשרוד ולהצליח גם כשהיו מיעוט נרדף. הכותב טוען כי חלק ניכר מהשיח המזרחי בישראל איבד את האתוס היהודי הזה, והתמקד בתחושת עוול וקיפוח, לעיתים מסיבות פוליטיות.

הכותב מכיר בקשיי הקליטה של עולי המזרח והמגרב, ובפערים שנוצרו עקב מדיניות כור ההיתוך והעדפת התרבות המערבית. עם זאת, הוא מדגיש כי גם במצבים אלו, היהודים למדו להתאים את עצמם ולהיחלץ, ולא להתמקד ברחמים עצמיים. הוא מציין את ספרו של פרופ' שמעון שטרית כדוגמה לניתוח מאוזן של קליטת העלייה, המשלב דרישה לתיקון פערים עם קריאה לאחריות אישית, מאמץ והצטיינות.

לסיכום, המאמר קורא לחזור לאתוס היהודי של אחריות אישית, לימוד, מאמץ והצטיינות כדרך להצלחה, במקום להתמקד בקיפוח. הוא רואה במנהיגות לאומית מרקע מזרחי הזדמנות לשינוי בשיח, בדימוי העצמי ובשאיפות של המזרחים, ומדגיש כי אין תקרת זכוכית למי שמתאמץ ומצטיין.