כשרבי איצ'לה התחמק מלנאום במעמד הראי"ה קוק

עם עלייתו של רבי איצ'לה בלאזר לארץ ישראל, התקיים לכבודו מעמד קבלת פנים בנמל יפו, במעמד הרב הראשי דאז, הראי"ה קוק. כשנשאל רבי איצ'לה לשאת דברים, סירב בענווה והסביר כי זקנתו וחוסר שיניו מקשים עליו לדבר. ירושלים קיבלה את פניו בחום רב, כאשר המונים המתינו לו בתחנת הרכבת. את לילותיו הראשונים בילה ב"בתי מחסה" בעיר העתיקה, שם התארח אצל רבנים מקומיים. לבסוף, התמקם רבי איצ'לה בדירה בחצר שטרויס, שם בחר לחיות חיי פרישות ולימוד, תוך שהוא מאמץ את מנהגי ירושלים בלבושו.

נוכחותו של רבי איצ'לה בחצר שטרויס הפכה את המקום למוקד רוחני. מדי שנה, לקראת חודש אלול, היה פורש לתענית דיבור ומתבודד עד יום הכיפורים, מתוך חרדת דין עמוקה. בתקופה זו התקבע מנהג הכרזת "אלול!" בקול רם לפני ברכת החודש. לצד קפדנותו הרוחנית, גילה רבי איצ'לה רגישות אנושית יוצאת דופן. הוא נהג לסייע בעבודות פיזיות, כמו נשיאת דלי מים, מתוך רצון לקיים מצוות חסד.

בנוגע לענייני הלכה ומנהג, הפגין רבי איצ'לה זהירות רבה. כאשר נתבקש להורות לאשתו להחליף את הפאה הנכרית במטפחת, בירר תחילה את ההלכה. משנוכח כי מדובר במנהג בלבד, סירב לכפות זאת על אשתו, והבהיר כי אין לכפות חומרות שאינן מעיקר הדין, במיוחד כשמדובר בנוחות בני הבית. עמדתו זו, ששילבה ענקיות תורה עם פשטות, ענווה ורגישות, הותירה חותם עמוק על "רוח חצר שטרויס".