האו"ם מציג: למה הברזילאים תמיד ראשונים - וכמה מרוויחה ניו יורק
עצרת האו"ם הכללית בניו יורק, שבה נואמים נציגי 193 מדינות, הפכה בשנים האחרונות לבמה לגימיקים פוליטיים ועימותים סוערים, לצד נאומים ארוכים וחריגים. ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, ממשיך במסורת הגימיקים שלו, כשהשנה הציג ביפרים לזכר מתקפת הביפרים על חיזבאללה, לאחר שבשנים קודמות הציג כרזת פצצה איראנית, עמד בדומייה או שידר נאומים לרצועת עזה. השנה, נתניהו נאם מול אולם חצי ריק, לאחר שרבים מהמשתתפים יצאו במחאה על המלחמה בעזה, וערך "מבחן אמריקאי" בנוגע לקריאות "מוות לאמריקה".
ברזיל ממשיכה במסורת הנאום הראשון בעצרת, תפקיד שקיבלה בשנות ה-40 של המאה הקודמת לאחר שמדינות אחרות נמנעו מלפתוח את הדיונים. אחרי ברזיל נוהג לנאום נשיא ארצות הברית, שגם נאומו לוהט לעיתים, כפי שקרה ב-2017 כשדונלד טראמפ איים "להשמיד לחלוטין" את צפון קוריאה, וזכה לתגובת צחוק מהקהל כשדיבר על הישגי ממשלו.
העצרת מתמודדת עם בעיות אמון מתמשכות, כפי שבא לידי ביטוי בנושאים הכלליים והפיוטיים של המושבים. החלטת האו"ם מ-1975 שהגדירה "ציונות כצורה של גזענות" עדיין מהדהדת, ונזכרת במחאה הנחרצת של שגריר ישראל דאז, חיים הרצוג, שקרע את ההחלטה. גם סוגיית מתן הויזות למשלחות מעוררת מחלוקת, כאשר השנה ארה"ב סירבה להעניק ויזות למשלחת הפלסטינית, מה שהוביל לנאום של מחמוד עבאס בווידאו.
ההגעה של המשלחות לניו יורק בספטמבר יוצרת תנופה כלכלית משמעותית לעיר, המוערכת במיליארדי דולרים, ומתוארת על ידי בעלי עסקים כ"שבועיים של חג". היסטורית, העצרת זכורה גם מאירועים חריגים כמו נאום פידל קסטרו שנמשך כמעט חמש שעות, או תקרית הנעל של ניקיטה חרושצ'וב ב-1960, שסביבה נותרו תהיות.
