מלחמת חרבות הברווז

מאמר דעה מבקר בחריפות את התגובות של עיתונאים ופרשנים מסוימים, בעיקר מימין, לפרסום של שלומי אלדר ורות יובל ב"הארץ". הפרסום טען כי נשיא איחוד האמירויות, מוחמד בן זאיד, הזהיר את ראש הממשלה בנימין נתניהו מפני אירוע משמעותי שמתוכנן על ידי חמאס ימים ספורים לפני מתקפת השבעה באוקטובר. התגובות, לטענת הכותב, היו דורסניות וכללו הכרזה נחרצת שמדובר ב"סיפור שקרי ומומצא" ו"בלוף עיתונאי", ללא הצגת ראיות מוצקות.

הכותב מציין כי גם עיתונאים ימנים "אידאולוגיים" הצטרפו למתקפה, ומתייחס במיוחד לפרשן חדשות 12 עמית סגל ולפרשן המשפטי של i24 אבישי גרינצייג. גרינצייג הכריז כי הפרסום הוא "ברווז עיתונאי" וכי "כולם כולל כולם" הכחישו את הסיפור. הכותב טוען שטענה זו אינה מדויקת, ומציין כי העיתונאית הוותיקה סמדר פרי, שפרסמה ידיעה דומה ימים ספורים לאחר הטבח, עמדה מאחורי פרסומה למרות הכחשות ראשוניות, וכי גם סוכנות הידיעות AP דיווחה על קיום האזהרה.

המאמר מפריך את טענת ההכחשה הגורפת, ומציין כי איחוד האמירויות לא הכחישו באופן רשמי את קיום השיחה, אלא מסרו תגובה מתחמקת שאישרה קיום ערוצי תקשורת פתוחים ושיתוף מידע מודיעיני. כמו כן, נטען כי המקור האמירתי שהתראיין ל-The National הכחיש העברת אזהרה על "התקפה מיידית", אך לא הכחיש העברת אזהרה כללית, כפי שפורסם ב"הארץ". הכותב מדגיש כי נתניהו, שטען ל"פייק ניוז", לא תבע את העיתונאים שפרסמו את הסיפור, בדומה למקרים קודמים.

הכותב מותח ביקורת על כך שבעת היעדר ועדת חקירה ממלכתית, פרסומים עיתונאיים וחברתיים הם המילוי היחיד לצורך להבין כיצד המערכת כשלה. הוא טוען כי התגובות הדורסניות וההכחשות האוטומטיות פוגעות במוסד ה"אמת" וכי יש לבחון את הפרסומים הללו בענייניות, גם אם הם נוגעים לראש הממשלה.