כך הפכה ההכלה למדיניות
מאמר דעה מבקר את מדיניות ישראל מול הטרור, וטוען כי למרות יכולותיה המבצעיות הגבוהות, המדינה נכשלת בהגדרת מציאות רצויה שתשנה את המצב ותמנע טרור עתידי. הכותב מצביע על כך שישראל נוטה להגיב לאירועי טרור לאחר שהתרחשו, במקום לנקוט בצעדים יזומים למניעתם. כדוגמה לכך, מוצג איום שר הביטחון ישראל כ"ץ על תגובה קשה לעזה במקרה של חטיפת ישראלי, כאשר המידע על כוונת החמאס לחטוף כבר היה בידי ישראל. הדבר ממחיש, לטענת הכותב, כיצד ההרתעה והגבייה של מחיר הפכו למדיניות במקום להכרעה אסטרטגית.
המאמר מדגיש כי מאז מלחמת ששת הימים, ישראל לא הגדירה את המציאות שהיא שואפת ליצור מול הטרור הפלסטיני. למרות צה"ל, שב"כ ומודיעין חזקים, אלו כלים בלבד שאינם מהווים מדיניות. ההצלחה נמדדת לרוב במספר הסיכולים והמעצרים, ולא בשינוי המציאות. המעגל של פיגוע, מבצע, שקט יחסי ופיגוע נוסף, נובע מכשל של הדרג המדיני, שאינו מכריע כיצד לשנות את המציאות.
לאחר אירועי 7 באוקטובר, אין לממשלה את הפריבילגיה להסתפק בניהול האיום. הכותב קורא להכרעה אמיתית, שכן גם אי-הכרעה היא הכרעה להמשך המדיניות הנוכחית. הוא טוען כי תקיפות בתגובה אינן תחליף למדיניות שמטרתה למנוע מהאויב את היכולת לייצר אירועים עתידיים. מדינה צריכה לשאול כיצד לשלול את היכולת לחטוף או לייצר טרור, וכיצד לשנות את המציאות שמייצרת את האיום, ולא רק כיצד להעניש את מי שניצל אותה.
הכותב מסכם כי מדיניות זו, המכונה "הכלה", אינה מביאה לשקט אלא למרווחים בין אסונות. עונש המוות למחבל סמארה ואיום השר כ"ץ הם רק המחשה לכשל המרכזי: התמקדות בעוצמת התגובה לאחר שהאויב הצליח, במקום בשינוי המציאות שמאפשרת לו לנסות ולהצליח. הכרעת הטרור, לדידו, מתחילה בהחלטה על יצירת מציאות אחרת שתשלול מהאויב את היכולת לפגוע.
