שבויי חמאס לשעבר: יום כיפור כסמל לחירות הבחירה מחדש
קיט ואיביה סיגל, זוג ישראלים שחיו בקיבוץ כפר עזה ונחטפו לעזה ב-7 באוקטובר, חוו את יום כיפור השנה באופן שונה לחלוטין מבעבר. לאחר חודשים של חוסר שליטה על צרכיהם הבסיסיים ביותר, כולל מזון ומים, החליטו השניים כיצד יחוו את הצום. איביה, ששהתה בשבי 51 ימים, לא תצום השנה. היא הסבירה כי החוויה של מניעת הבחירה מתי לאכול שינתה את יחסיה לאוכל וליום כיפור. היא חשה כי כעת, לאחר שחרורה, הדבר החשוב ביותר הוא היכולת לקבל החלטות באופן עצמאי, מה שמעניק משמעות חדשה ליום הקדוש.
קיט, ששהה בשבי 484 ימים, שותף לתחושה זו. הוא הדגיש כי ההבדל בין צום לרעב הוא מהותי, וכי יום כיפור אינו רק הימנעות מאוכל, אלא זמן לבחינה פנימית והתבוננות. הוא מאמין שניתן לחוות את מלוא המשמעות של היום גם ללא צום פיזי. השניים, שאיבדו את ביתם ורבים מחברי הקהילה שלהם, סיפרו על סבל פיזי ונפשי קשה במהלך החטיפה, כולל רעב, צמא ואלימות.
קיט סיגל סיפר כי במהלך השבי, ניסו חוטפיו להמיר את דתו לאסלאם, אך הדבר רק חיזק את זהותו היהודית ואת תפילותיו. הוא מצא כוח בהיסטוריה היהודית, בזיכרון ניצולי השואה וקורבנות רדיפות אחרות, והרגיש אחריות לשרוד לזכר אלו שלא זכו לכך. עבור איביה, יום כיפור תמיד היה קשור לזיכרונות ילדות וסבתה, אך החוויה בעזה הובילה אותה להחלטה נחרצת שלא לצום יותר לאחר שחרורה.
מאז שחרורם, חיים קיט ואיביה בקיבוץ גזית, קרובים לבנותיהם ונכדיהם, ומנסים לבנות מחדש את חייהם. הם פעילים בארגון '255', המסייע למשוחררי השבי ולמשפחותיהם בתהליך השיקום. השניים שואפים לספר את סיפורם כדי למנוע את שכחת מה שעברו, ומדגישים כי למרות החזרה לשגרה, הפצעים הפנימיים עמוקים. עבורם, יום כיפור הפך מסמל של הימנעות לסמל של חירות, שיקום ובחירה אישית.
The same event, reported separately by each outlet. Open a few to compare what different newsrooms emphasize — and what they leave out.
Not the same event — other stories that share this one’s people, places, or theme: background, reactions, and follow-ups.
