להיות פרו ישראלי זה לדעת שההתנחלויות אינן ישראל
בריטניה, צרפת וקנדה הודיעו השבוע על קידום איסור סחר במוצרי התנחלויות, מהלך שמטרתו, לדבריהן, להגן על פתרון שתי המדינות. הכותב טוען כי מדינות אלו צודקות בהנחת היסוד, שכן ישראל ויהודה ושומרון אינם אותו מרחב משפטי. ישראל עצמה משמרת הבחנה זו, בכך שלא סיפחה את יהודה ושומרון והדין הישראלי אינו חל שם באופן מלא. חוקים מסוימים מוחלים אישית על ישראלים המתגוררים שם, ולא על השטח עצמו.
המאמר מציין כי בימים אלו מציינים 33 שנים לחתימת הסכם אוסלו הראשון, הסכם שלא בוטל על ידי ישראל למרות ביקורות והפרות. אוסלו ב' חילק את הגדה לשטחי A, B, ו-C, מבנה שעדיין מארגן את הביטחון, המינהל והיחסים עם הרשות הפלסטינית. גם ממשלות ימין לא שינו מבנה זה, שהעביר לרשות הפלסטינית את ניהול חיי הפלסטינים מבלי לספחם לישראל או לוותר על צורכי הביטחון.
הכותב סוקר את עמדותיהם של פוליטיקאים ישראלים בנוגע לעתיד ההתיישבות, ומציין כי הצהרות כמו "לא למדינה פלסטינית" הן וטו ולא דוקטרינה. הוא מזהיר כי סיפוח ללא אזרחות מלאה ישנה את המאזן הדמוגרפי, סיפוח ללא שוויון פוליטי ישנה את הדמוקרטיה, ושלטון קבע ללא סיפוח מנציח חיכוך עם האוכלוסייה הפלסטינית והופך את הטרור לכוח מעצב. הימנעות מהכרעה, לטענתו, היא בחירה בשלטון קבע והענקת כוח לאויב לעצב את התוצאה.
המאמר דוחה את הטענה כי הצהרות בחירות, כמו הבטחות לסיפוח, מתגשמות בפועל, ומציין כי תוכניות כמו בניית E1 לא יצאו לפועל. הכותב מדגיש כי בעוד שהבחנה בין ישראל להתנחלויות נכונה, הפיכתה לחרם על תושביהן אינה מוצדקת. הוא טוען כי עשרות שנות חיים מעבר לקו הירוק יוצרות זכויות אדם שאי אפשר למחוק בחרם, וכי החרם הכלכלי כמעט חסר מנוף. לבסוף, הוא קובע כי להיות פרו-ישראלי פירושו להבחין בין ישראל לשטחים שלא סופחו, לעמוד לצד ישראל בגבולות בטוחים, לבנות יכולת פלסטינית למדינה, ולהפוך את ההיפרדות לבטוחה יותר לישראל.
