חכמי ישראל הקדימו את שייקספיר בשאלת הקיום

השאלה הפילוסופית "להיות או לא להיות", המיוחסת להמלט מאת שייקספיר, נדונה עוד לפניו על ידי חכמי ישראל. בפרקי אבות, בית הלל ובית שמאי דנו בשאלה האם עדיף לאדם להיוולד כלל. בית שמאי סבר שעדיף שלא להיוולד, בעוד בית הלל סבר שעדיף להיוולד, אך לאחר דיון הגיעו להסכמה כי עדיף שלא להיוולד, אך מכיוון שכבר נברא, עליו לבחון את מעשיו. דיון זה התקיים בתקופת שלטונו של הורדוס, תקופה של אובדן עצמאות לאומית אך שימור סמלים ממלכתיים.

באופן מפתיע, טרקטאט "ראש השנה" (11.א) טוען כי כל הבריאה נבראה בהסכמתה. הדבר מעלה תהייה כיצד אנו, שמתקשים להבין את ההסכמה הזו, החלטנו להיוולד, במיוחד כאשר אנו מאוכזבים מכך.

התשובה לשאלה זו נחשפת דרך סיפורים של אנשים שחוו מוות קליני וחזרו לחיים. ד"ר אליזבת קובלר-רוס, בספרה "חיים, מוות וחיים שאחרי המוות", מתארת מקרה של גבר שאיבד את כל משפחתו בתאונת דרכים קטלנית. הוא שקע בדיכאון, אלכוהוליזם וסמים. במהלך הרצאתה של קובלר-רוס, פנה אליה אותו גבר, שחווה מוות קליני, וסיפר כיצד לאחר התאונה, הוא ראה את משפחתו המוארת והאהובה, וחווה תחושת אהבה בלתי מותנית. למרות ההזמנה להישאר איתם, הוא בחר לחזור לעולם כדי לשתף את חווייתו ולשנות את חייו. הוא שב לגופו בבית החולים, חש ריפוי והחל להפיץ את סיפורו, מתוך אמונה שהגוף הפיזי הוא רק מעטפת זמנית.

הסיפור מדגיש את האפשרות של בחירה מחודשת, גם לאחר חוויה טראומטית, ואת הכוח של אהבה והתקווה. המסר הוא שאנו יכולים לבחור לחזור ולשתף את חוויותינו, כפי שעשה אותו "זר" שסיפורו מובא כאן.