"אני אראה את האופק": המסע מהתהום אל המכחול
רינה לוי, בת 47 ואם לחמישה, שיתפה את סיפורה האישי על התמודדותה עם דיכאון מאז'ורי שהחל בגיל 31. לוי, שבעברה הייתה מחנכת במשך 12 שנים, תיארה את המשבר ככיבוי פתאומי של "עכבר הנפש", שהוביל לאובדן עניין בחיים, הסתגרות וקושי בתפקוד יומיומי כאם. היא תיארה רגישות פיזית קיצונית ורעש פנימי מתמיד, שהתבטא גם ביצירות האמנות שלה, כמו ציור של עכבר מחשב כבה.
במהלך המשבר, נאלצה לוי לעבור לגור עם הוריה כדי לקבל סיוע בטיפול בילדיה הקטנים. רגע קריטי היה כאשר פרצה מהבית בניסיון לברוח מהסבל, אך מחשבות על משפחתה ואחותה שרדפה אחריה גרמו לה לעצור, להתאשפז ולבחור בחיים. נקודת המפנה המשמעותית הגיעה כאשר בעלה עודד אותה לקבל טיפול מקצועי והציע לה יד, באומרו "תני לי יד ואני אראה את האופק בשבילנו", משפט שהפך לעוגן עבורה.
כאשר החלה תהליך ההחלמה, פנתה לוי לאמנות ככלי לביטוי רגשותיה. ציוריה הראשונים היו מלאי זעם וכאב, אך עם הזמן הפכו עדינים ומלאי תקווה. בנוסף לאמנות, טיפול תרופתי, לימודי "ימימה" והאמונה היו חלק חשוב בתהליך השיקום שלה, שנמשך כעשור עד לגמילה מהתרופות. כיום, לוי מלמדת אמנות בבית ספר יסודי, ממשיכה בטיפול ומתכננת להקים תערוכה מעבודותיה כדי לספר את סיפורה ולהוות השראה לאחרים.
המסר המרכזי של לוי למתמודדים עם קשיים דומים הוא "להסכים", להסכים ללכת בתוך המנהרה החשוכה, להסכים להתפרק אל תוך הקושי, ולהסכים להיפרד מהעצמי הקודם. היא מדגישה כי מתוך הסכמה מלאה לקושי, יכולה לצמוח החלמה אמיתית.
