נאמן למלך, עיוור לממלכה
המאמר דן בתופעה של נאמנות עיוורת למנהיג, תוך התמקדות במקרה של תומכי ראש הממשלה בנימין נתניהו, אשר ממשיכים להגן עליו למרות כישלון 7 באוקטובר. הכותב, חבר ילדות של נתניהו מתקופת הצנחנים, מתאר כיצד חבר משותף, בכיר בתעשייה, דוחה כל ניסיון לייחס לנתניהו אחריות לאסון, ומשתף תיאוריות קונספירציה בערוץ 14.
המאמר מציג את הפרדוקס בין ערכי האחריות והמסירות שספגו בצבא לבין הנאמנות הפוליטית. בעוד החבר הבכיר מקבל אחריות מלאה בארגונו, הוא פוטר את נתניהו מאחריות לכישלון, בטענה שלא עודכן בזמן אמת. הכותב מצביע על כך שנתניהו עודכן בתחילת המתקפה, אך הערכת מצב מסודרת התקיימה רק כעבור שלוש שעות, זמן קריטי שבו נרצחו, נאנסו ונחטפו אזרחים.
הכותב מסביר את התופעה דרך מושגים פסיכולוגיים כמו דיסוננס קוגניטיבי והטיית האישוש. לטענתו, במקום לחוות דיסוננס בין האמונה באחריות מפקדים לבין הנאמנות לנתניהו, התומכים מחריגים את נתניהו מעקרון האחריות, ומטילים את האשמה על הצבא והשב"כ. החרגה זו, לטענתו, נובעת מהקושי הנפשי לשנות עמדה, ומחפוש אקטיבי אחר מידע המחזק את האמונה הקיימת, תוך דחיית מידע סותר.
המאמר מציע לכנות תופעה זו "נאמנות עיוורת", שכן היא אינה מסתכמת בהצבעה בקלפי, אלא כוללת הגנה על המנהיג, תקיפת מבקריו ופעולה לשימור שלטונו. נאמנות זו גוברת על מבחן התוצאה, והצלחות נזקפות למנהיג בעוד כישלונות מיוחסים לגורמים אחרים. הכותב משתמש באנלוגיה לספרו של ז'וזה סרמאגו "על העיוורון" כדי להמחיש כיצד הנאמנים מאבדים את היכולת לראות את המציאות הקשה כפי שהיא. המאמר מסתיים בהבטחה לדון בצעדים מעולם הכלכלה ההתנהגותית שיכולים לצמצם את השפעת הפייק ניוז.
