"תקווה זה לא להתנחמד, צריך רעל בעיניים"
ד"ר עודד אדומי לשם, פסיכולוג פוליטי וחוקר תקווה, מציג בספרו החדש "מהפכת התקווה" תפיסה חדשנית של המושג, המפרידה אותו מאופטימיות ומציגה אותו ככוח פוליטי פעיל הדורש עבודה ומחויבות. לדבריו, תקווה אינה רק ציפייה לדברים טובים, אלא מנגנון המניע גם אידיאולוגיות הרסניות, ולכן יש להבין את מנגנוניה ולכוון אותה למקום הנכון.
לשם מבחין בין אופטימיות, שהיא הערכה של סיכויים טובים, לבין תקווה, שהיא מוכנות לפעול גם כשהסיכויים קלושים. הוא מדגיש כי תקווה דורשת עשייה יומיומית ואינה בהכרח חוויה נעימה, כפי שמדגימות משפחות החטופים או סיפור ספר איוב. המחקר שלו, המתבצע במרכז הבינלאומי לחקר התקווה באוניברסיטה העברית, בוחן את ההשפעה של רגשות שונים על התנהגות פוליטית, תוך שימוש במודלים סטטיסטיים.
בנוגע לסוגיית השלום, לשם מציג מחקר משנת 2019 המפרק את המושג ל"היתכנות" ו"כמיהה". הוא טוען כי המחנה הליברלי השקיע מאמצים רבים בהוכחת היתכנות השלום, אך הזניח את טיפוח הכמיהה אליו, מה שהוביל לירידה ברצון להגיע אליו. לדבריו, הפלסטינים מגלים כמיהה גבוהה יותר לשלום, כנראה בשל מצב הדיכוי, בעוד שישראלים רבים, המחזיקים בכוח, יכולים להרשות לעצמם לחיות עם הסטטוס קוו.
לשם מבקר את ה"מלכודת השכלתנית" של המחנה הליברלי, המתמקד בהצגת המתכון לשלום במקום בתיאור החיים שהוא מאפשר. הוא מציע ללמוד מהקהילה הגאה, שיצרה גאווה וחגיגות סביב זהותה. לטענתו, פוליטיקה של תקווה דורשת לא רק הצגת עוולות וזעם, אלא גם הדגשת הפעילים והישגי המחנה, תוך יצירת חזון חיובי ומושך. הוא מדגיש כי תנועות פוליטיות מצליחות משלבות בין פעולות מחאה והפרעה לבין יצירת קהילה וחגיגה של ערכים.
לסיכום, לשם קורא למחנה הליברלי לאמץ גישה פוליטית אקטיבית יותר, המשלבת רגשות שליליים עם חזון חיובי, ומדגישה את היתרונות של שלום ושותפות, במקום להתמקד רק בהצגת האיומים והעוולות. הוא טוען כי הימין הצליח לצמצם את טווח העתידים שהציבור מסוגל לרצות, וכי ניצחונו הוא ניצחון פירוס שכן הוא דוחק את קדושת החיים. התקווה האמיתית, לדידו, טמונה ביכולת לרצות מחדש עתיד שבו החיים עצמם הם ההישג.