המערב אינו מבין שבאיראן האידיאולוגיה קודמת לכלכלה

מאז נובמבר 1979, ארה"ב ומדינות נוספות מטילות עיצומים על איראן, אך ללא הצלחה בהשגת שינוי במדיניותה או בהפלת המשטר. העיצומים, שהחלו בעקבות חטיפת דיפלומטים אמריקנים, התרחבו עם השנים והתמקדו בתוכנית הגרעין ותמיכתה בטרור, ופגעו כמעט בכל מגזרי הכלכלה האיראנית.

למרות "לחץ מירבי" שהוכרז ב-2018 ו"D-Day" כלכלי שהוכרז לאחרונה, ארה"ב מודיעה על גל עיצומים נוסף, מה שמעלה את השאלה האם העיצומים עדיין יעילים או שאיראן מצליחה להתגבר עליהם. השאלה המרכזית היא כיצד המשטר מצליח לשרוד למרות הקשיים הכלכליים, שכן הוא מוכן להקריב את רווחת האזרחים למען האידיאולוגיה.

מומחים מסבירים כי בניגוד למערב, ששם דגש על רווחת האזרחים, המשטר האיראני שם בראש סדר העדיפויות את ייצוא המהפכה האיסלאמית. הדבר בא לידי ביטוי בכך שהמשטר מוכן להקריב את רמת החיים של האזרחים, אך לא של מקורביו, כגון אנשי משמרות המהפכה ומשפחת חמינאי, אשר מחזיקים בנכסים רבים.

ההרכב הדמוגרפי של איראן, בו רוב האוכלוסייה נולדה לאחר המהפכה או הייתה צעירה מאוד במהלכה, תורם ליציבות המשטר. דורות של איראנים גדלו על חינוך דתי קנאי ושנאה לישראל ולארה"ב, במדינה המגבילה את זרימת המידע. למרות הפגנות, כוחו של המשטר גדול משל מתנגדיו, במיוחד לאור קיומה של מיליציית הבסיג' והיעדר מנהיגות מאוחדת לאופוזיציה.

לאור זאת, נדרשת חשיבה מחודשת על אסטרטגיית העיצומים. במקום להמשיך בלחץ הקיים, מוצע להתעמת עם סין, הרוכשת את רוב הנפט האיראני, או לתפוס נכסים אישיים של אנשי המשטר בחו"ל. צעדים אלו, גם אם אינם מבטיחים תוצאות שונות, עשויים לצאת מהגדרת הטירוף של חזרה על אותה פעולה בציפייה לתוצאות שונות.