המערב אינו מבין שבאיראן האידיאולוגיה קודמת לכלכלה

מאז נובמבר 1979, ארה"ב והקהילה הבינלאומית מטילות עיצומים על איראן, בתקווה להביא להפלת המשטר או לשינוי במדיניותו. העיצומים, שהחלו בעקבות חטיפת דיפלומטים אמריקנים, התרחבו עם השנים וכוללים סנקציות על תחומי הנפט, האנרגיה, הבנקים, התחבורה ועוד, ואף אוסרים ייצוא נשק וציוד גרעיני. למרות הלחץ הכלכלי המתמשך, כולל מדיניות "לחץ מקסימלי" שהוכרזה ב-2018, המשטר האיראני ממשיך לעמוד איתן.

השאלה המרכזית היא כיצד המשטר מצליח לשרוד למרות העיצומים המחמירים, שמשפיעים קשות על חיי האזרחים. פרופ' דוד מנשרי, חוקר בכיר של איראן, מסביר כי בניגוד למערב, שבו המטרה המרכזית היא רווחת האזרחים, מטרת המשטר האיראני היא ייצוא המהפכה האיסלאמית. לטענתו, החומייניסטים מוכנים להקריב את רמת החיים של האזרחים למען האידיאולוגיה, אם כי לא בהכרח את רמת החיים של עצמם או של מקורביהם, כמו אנשי משמרות המהפכה או משפחת חמינאי.

ההרכב הדמוגרפי של איראן, בו רוב האוכלוסייה נולדה לאחר המהפכה או הייתה צעירה מאוד במהלכה, תורם לחיזוק המשטר. שני דורות של איראנים גדלו על חינוך דתי קנאי ושנאה לישראל ולארה"ב, במדינה המגבילה את זרימת המידע. למרות הפגנות, כוחו של המשטר, הנתמך על ידי מיליציות כמו הבסיג' (25 מיליון חברים), גדול משל מתנגדיו. בנוסף, חוסר הנהגה מאוחדת לאופוזיציה מקשה על שינוי.

המאמר מציע כי ייתכן שהעיצומים, כפי שהם מופעלים כיום, אינם יעילים וכי יש לחשוב על גישה אחרת. אחת ההצעות היא התמודדות חזיתית עם סין, הרוכשת את רוב הנפט האיראני, או תפיסת נכסים אישיים של אנשי המשטר בחו"ל. עם זאת, המחבר מסייג כי אין ודאות שגישות אלו יניבו תוצאות שונות, אך הן לפחות יצאו מהגדרת הטירוף של אינשטיין.