ביבי או אנטי ביבי: הבחירות הקרובות יתנזקו לשאלה אחת - על אדם אחד

על אף הציפיות לשינוי פוליטי ואחדות לאומית בעקבות אירועי השבעה באוקטובר, נראה כי המפה הפוליטית בישראל חוזרת למבנה הישן והמוכר. סגירת הרשימות לכנסת חידדה את הזהות של המחנות הפוליטיים, כאשר גם מפלגות שדגלו באחדות נאלצו לבחור צד. פרישתם של פוליטיקאים כמו ארדן ואדלשטיין לאחר שלא עברו את אחוז החסימה, והצטרפותם של אחרים למחנות קיימים, מעידים על חזרה למאבק הפוליטי הישן במקום התמקדות ב"יום שאחרי".

הבחירות הקרובות אינן עוסקות במדיניות, אלא בזהות. המושגים "קיטוב רגשי" ו"מפלגתיות שלילית" מתארים מצב בו מצביעים אינם תומכים במחנה שלהם מתוך אהבה, אלא מתוך חשש וסלידה מהמחנה היריב. סביב דמותו של בנימין נתניהו, נוצר מאבק רחב יותר, המייצג עבור תומכיו מאבק בין הכרעת הבוחר לבין מוקדי כוח שאינם נבחרים, בין ישראל המסורתית והלאומית לבין אליטות ישנות, ובין הפריפריה למוקדי כוח במערכת המשפט, התקשורת והאקדמיה. התמיכה בו מייצגת תמיכה בהגמוניה חדשה שחשה שזכויותיה נרמסו.

מנגד, עבור מתנגדיו, נתניהו מגלם איום על הממלכתיות, מוסדות המדינה, שלטון החוק ואופייה הליברלי של ישראל. המאבק נגדו אינו על סעיפים תקציביים או החלטות ביטחוניות, אלא על דמותה של המדינה. ה"אנטי-ביביזם" מכוון גם נגד הקבוצות הסוציולוגיות התומכות בו. אירועי השבעה באוקטובר, למרות חומרתם, שולבו בנרטיבים הקיימים של שני המחנות: האחד מדגיש כשלים מערכתיים, והשני מרכז את האחריות בראש המדינה. גם נושאים כמו איראן, המשפט והכלכלה נבחנים דרך הפריזמה של "ביבי" או "אנטי-ביבי".

מצב זה מקשה על היווצרותה של מפלגת "אחדות" אמיתית, שכן המחלוקות אינן חוצות את המחנות אלא מתלכדות סביב זהות. כאשר הזהויות הפוליטיות, התרבותיות, המשפטיות והדתיות מתלכדות, המרכז נשחק. אף צד אינו מוכן להסתכן בתמיכה במפלגת אמצע כאשר נראה שהסיכון לקיומו של המחנה הוא ממשי. גם אירועים עתידיים, כגון משבר ביטחוני או כלכלי, צפויים לחזק את המחנות הקיימים במקום לשנות את ציר המאבק המרכזי. לכן, הבחירות הללו, למרות חשיבותם של נושאים רבים, יתנקזו בסופו של דבר לשאלה אחת: ביבי או אנטי-ביבי, בישראל שחוזרת, באופן פרדוקסלי, לבחירות שלפני השבעה באוקטובר.