מדוע אינני "שמרן לאומי"

בכנס השמרנות הלאומית בירושלים, נדונה השאלה האם השמרנות מוגדרת על ידי נאמנות פוליטית או עקרונות. המחלוקת התעוררה בעקבות ראיון של טאקר קרלסון עם הלאומן הלבן ניק פואנטס, שגרר ביקורת והתפטרויות מקרן הריטג'. בן שפירו תקף את קרלסון, וטען ששמרנות ללא גבולות עקרוניים ואנטישמיות אינה שמרנות אמיתית.

המאמר מציג את השמרנות כהשקפה פוליטית המגנה על החירות, ממשלה קטנה, רגולציה מינימלית ושוק חופשי, בניגוד לעמדות קולקטיביסטיות ושבטיות המדגישות זהות קבוצתית על פני הפרט. עמדות אלו, המשותפות לנאציזם, קומוניזם ואיסלאמיזם, שוללות מריטוקרטיה ומקדמות אפליה על בסיס זהות.

התנועה ה"שמרנית הלאומית", שנוסדה על ידי יורם חזוני, מבוססת על תפיסת האומה כמסגרת מוסרית ופוליטית קודמת לפרט, מה שמוביל לנקודת מפגש עם חשיבה קולקטיביסטית. בכנס, דוברים כמו ג'ונתן קיפרמן, מת'יו פיטרסון, וויליאם וולף, הביעו עמדות אנטישמיות וביקורתיות כלפי ישראל, כולל האשמות שקריות על מניפולציה אמריקאית למלחמות והתבססות על חשבון משלם המסים האמריקאי.

ויליאם וולף, המזוהה עם לאומיות נוצרית, טען כי ארה"ב נוסדה על ידי נוצרים למען נוצרים, וכי היהודים צריכים "לדעת את מקומם" בימין. הוא גם קידם את תיאולוגיית ההחלפה, לפיה הכנסייה החליפה את ישראל בבריתו של אלוהים. הדוברים בכנס הציגו עמדות קולקטיביסטיות, שבטיות, אנטישמיות ובדלניות, המנוגדות לעקרונות השמרנות הליברלית.

המאמר מסכם כי יש להבחין בין שמרנות אמיתית לבין קולקטיביזם שבטי, ולהימנע מנרמול דעות אנטי-דמוקרטיות, גזעניות ואנטישמיות. ישראלים צריכים להפיק לקחים מהכנס, להבין את הסכנות שבשבטיות קולקטיביסטית, ולהציב גבולות ברורים לתנועה השמרנית בישראל, תוך שמירה על עקרונות החירות והאינדיבידואליזם.