מנדבנות לקיבוצים: התפתחות ההתיישבות היהודית בארץ ישראל

במאה ה-17, יהודים שברחו מהאינקוויזיציה בספרד ופורטוגל מצאו מקלט בליבורנו, איטליה. הדוכס הגדול של טוסקנה, פרדיננדו הראשון דה מדיצ'י, הפך את העיר לנמל סחר בינלאומי באמצעות חוקים מהפכניים שכללו חופש דת, שחרור ממסים והענקת אזרחות. קהילה יהודית גדולה, בעיקר ספרדית, התפתחה בליבורנו.

אחת המשפחות שהגיעו לליבורנו הייתה משפחת מונטיפיורי, שעלתה לגדולה בלונדון. נכדו של אחד המהגרים, משה מונטיפיורי, הפך לברוקר מצליח, קיבל תואר אבירות והקדיש את חייו לצדקה ולמחקר על הקהילה היהודית בארץ ישראל. סקריו משנת 1835 סיפקו מידע חשוב על היישוב היהודי במאה ה-19.

ב-1839, בארץ ישראל, שבה חיו כ-275,000 תושבים, חיו כ-6,000 יהודים בלבד, רובם בירושלים. מצבם הכלכלי היה קשה, כאשר למעלה ממחצית המשפחות האשכנזיות ושלושת רבעי מהספרדיות הוגדרו כעניות. עיקר הפרנסה היה ממלאכה ומסחר, אך גם מלימוד תורה וארגונים דתיים רבים.

החל מהמאה ה-19, וביתר שאת במחצית השנייה, החלה הגירה יהודית מוגברת לארץ ישראל, בעיקר מאירופה. נדבנים כמו משה מונטיפיורי וברון רוטשילד תמכו בהקמת יישובים חקלאיים. ברון רוטשילד השקיע מיליוני דולרים בפיתוח חקלאי, הקמת תשתיות, בתי ספר שלימדו עברית וכרמים לייצור יין.

בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-19, בעקבות שינויים כלכליים באירופה, גברה הדחיפה להתיישבות חקלאית יהודית. רעיונות סוציאליסטיים וציוניים הובילו להקמת שש התיישבויות חקלאיות חדשות ב-1882, שארבע מהן הפכו לערים כיום. בתחילת המאה ה-20 הוקמו 23 קואופרטיבים חקלאיים.

ה-JCA גם יזמה את יבוא בעלי חיים למטרות רבייה ושיפור שיטות הדישון.

רכישת קרקעות על ידי ארגונים יהודיים, בעיקר מהממשל העות'מאני ובעלי אדמות גדולים, הובילה לעיתים לפינוי איכרים ערבים. עד 1948, ארגונים יהודיים רכשו כ-10-12% מהקרקעות המעובדות באזור, מה שהשפיע על כ-80,000 ערבים.

בשנת 1909, הקרן הקיימת לישראל רכשה קרקע ליד הכנרת והעבירה אותה לארתור רופין. ב-1910, קבוצת חלוצים, שברחו מרוסיה לאחר מהפכת 1905, הקימה את קבוצת דגניה, שהפכה מאוחר יותר לקיבוץ. התפתחות זו, לצד התפתחות המושבים, עיצבה את הכלכלה והחברה הישראלית והובילה לסכסוך עם האוכלוסייה הערבית.