"לפני שאלך לעולמי": הבקשה האחרונה של חברו של רון ארד

חבריו של הנווט רון ארד, שנפל בשבי לפני למעלה מ-40 שנה, משחזרים את דמותו ואת תחושת ההחמצה והאכזבה ממדינת ישראל שלא הצליחה להשיבו. ארד, שכינויו היה 'צ'וקו', תואר כאדם מבריק, אנליטי, חכם, אתלטי ותחרותי, אך גם שלומיאל ומפוזר. הוא שירת בחיל האוויר, למד בטכניון ושימש כמדריך בקורס טיס, שם הכיר את עולם השבי לעומק.

בשנתיים הראשונות לשביו של ארד, שהפך לסמל לאומי ופצע פתוח בנושא שבויים ונעדרים, התקבלו אותות חיים ממנו, אך במאי 1988 נותק הקשר. חבריו הביעו תחושת החמצה על גורלו ועל הפוטנציאל שלא מומש. פרופ' אמיתי זיו נזכר כיצד ארד הוביל את חבריו לניצחון בתחרות מסע אלונקות והדגיש את בגרותו לצד שובבותו. ניסים יוגב, חברו הקרוב, סיפר על הקשר ההדוק ביניהם, שכלל תחומי עניין משותפים כמו טיולים, ספורט ולימודים בטכניון, ועל כך שארד סייע לו בלימודיו.

יוגב שחזר את היום בו נפל ארד בשבי, לאחר שהשתתף בתקיפה בצידון. הוא סיפר על הקושי להודיע לאשתו של ארד, תמי, על נפילתו בשבי. רונן מירב, חבר נוסף, הביע אמון ראשוני בכך שארד יצליח לברוח בזכות תושייתו ויכולותיו, אך התפכחותו הגיעה עם השנים.

נקודת השבר עבור רבים הייתה עסקת אלחנן טננבוים ב-2004, שהתפרשה כהפקרת שבויים. חבריו של ארד מביעים כיום רגשות אשם על כך שלא נלחמו מספיק והאמינו במערכת שלא עמדה במחויבותה. הם טוענים כי הממשלה הנוכחית, בדומה לממשלות קודמות, לא הפנימה את הלקח החשוב שיש להחזיר שבויים בכל מחיר, וכי הפער בין ישראל של אז לישראל של היום, במיוחד לאור אירועי ה-7 באוקטובר, הוא עצום.

התקווה להשיב את רון ארד דעכה עם השנים, ויוגב מביע את תקוותו כי העניין ייפתר לפני שיגיע זמנו ללכת לעולמו. הוא משווה את המצב לחטופי ה-7 באוקטובר, אך מדגיש כי ממשלות קודמות משכו זמן והפקירו את ארד. חבריו מביעים אכזבה עמוקה מהתנהלות המדינה, המנוהלת כיום בחוסר אחריות והפקרות, לטענתם.