האם דיבור בערבית הפך בישראל לעילה לשנאה?

צעירה דרוזית שעלתה לאוטובוס במרכז הארץ והחלה לדבר בטלפון בערבית, ספגה עלבונות גזעניים מצד צעירים אחרים, שקראו לה "ערביה מלוכלכת" וטענו ש"אין לה מקום במדינה". הנוסעים האחרים, על פי דיווח, נותרו אדישים למתרחש.

האירוע מעורר תהיות עמוקות לגבי היחס לשפה הערבית בישראל, שאינה שפה זרה אלא שפתם של אזרחים רבים, וכן שפתם של יהודים רבים שמוצאם ממדינות ערב, ומהווה חלק בלתי נפרד מהזיכרון והתרבות המשפחתית שלהם.

הכותבות, ד"ר שירה סופר-ויטל (יהודייה ממוצא עיראקי וסורי) וד"ר אמל עאמר (דרוזית), מדגישות כי הערבית היא חלק מעולמן של שתיהן, וכי השפה יכולה לשמש כגשר לחיבור בין אנשים, ולא כמחסום. הן מציינות כי דחיית השפה הערבית עלולה להוביל לדחיית חלק מההיסטוריה והשורשים התרבותיים של החברה הישראלית.

הן קוראות להכרה בשפה הערבית לא רק כזכות חוקית, אלא גם כתחושת ביטחון לדובריה, וכי יש להבטיח שכל אדם ירגיש בנוח לדבר בשפתו מבלי לחשוש. בנוסף, הן מבקרות את שתיקת הנוסעים האחרים באירוע, ומדגישות כי חינוך לשלום מתחיל בלימוד להכיר את האחר, להקשיב לו ולדבר איתו, ולא רק ללמוד עליו.

הכותבות קוראות לשילוב טבעי ומכבד של השפה הערבית לצד העברית במרחב הציבורי, במוסדות ובמערכת החינוך, ולא רק בימים מיוחדים. הן מסכמות כי שלום אמיתי מתחיל במקום שבו אדם אינו נאלץ להשתיק את שפתו כדי להרגיש בבית.