ג'נוסייד, דומיסייד ומנגנון הבריחה הישראלי ממה שקרה בעזה
תומצת מתוך Zman Yisrael על ידי baba
השיח המרכזי בישראל דוחה את הטענה לרצח עם בעזה, ורואה בה כלי פוליטי. למרות ההכרה בזוועות, ישנה נטייה להפריד בין ההגדרה המשפטית לציבורית של רצח עם. דוחות מצביעים על הרס נרחב של 82% מהמבנים בעזה, אך ממדי החורבן אינם נראים לציבור הישראלי. קושי ההתמודדות נובע מתרבות פוליטית המפרידה בין הדמוקרטיה הישראלית לכיבוש, והדיון מתמקד בהרס עצמו ובמשמעותו.
הידיעה ב-6 שורות · תקציר של baba
- השיח המרכזי בישראל דוחה את הטענה לרצח עם בעזה, ורואה בה כלי פוליטי לשלילת זכות הקיום.
- גורמים ישראלים נרתעים מהמונח "רצח עם", מחשש שיגרום לבידוד בינלאומי.
- דוח או"ם, בנק עולמי ואיחוד אירופי: 82% מהמבנים בעזה נפגעו, 76.6% מיחידות הדיור נהרסו או ניזוקו.
- היקף חומרי הנפץ שהוטלו על עזה עולה על הפצצות דרזדן, המבורג ולונדון במלחמת העולם השנייה יחד.
- הרס נרחב של תשתיות אזרחיות, כולל אוניברסיטאות, בתי ספר ובתי חולים, פוגע במוסדות החיים הקולקטיביים.
- הקושי הישראלי להתמודד עם המצב נובע מתרבות פוליטית המפרידה בין דמוקרטיה לכיבוש.
השיח המרכזי בישראל, הן הציבורי והן האקדמי, נוטה לדחות את הטענה כי המלחמה בעזה מהווה רצח עם, ורואה בה כלי פוליטי שמטרתו לשלול את זכות קיומה של המדינה. גם גורמים מתונים יותר, המודים בזוועות ובאפשרות של פשעי מלחמה, נרתעים מהמונח "רצח עם", מחשש שהוא יהפוך את ישראל למדינה מנודה. תגובה זו משקפת מנגנון הגנה עמוק, המתבסס על הפרדה בין ההגדרה המשפטית הפורמלית של רצח עם לבין תפיסתו הציבורית וההיסטורית. מבחינה משפטית, הדגש הוא על הוכחת "כוונת השמדה" מפורשת, תוך ניתוקה מהתוצאות, בעוד שבשיח הציבורי המונח נתפס כמתייחס לאירועי קיצון כמו השואה או רצח העם ברואנדה. הפרדה זו יוצרת "חומת מגן" מלאכותית, המנתקת את היקף ההרס מהשאלה האם הייתה כוונה להשמיד.
המסגרת המשפטית של רצח עם מחייבת לבחון הן את ההרס והן את הכוונה, כפי שהוגדרו במקור על ידי רפאל למקין. אמנת האו"ם מ-1948 הגדירה זאת באופן צר יותר, אך היקף ההרס הפיזי והמוסדי עדיין רלוונטי. דוח משותף של האו"ם, הבנק העולמי והאיחוד האירופי מצא כי 82% מהמבנים בעזה נפגעו, ו-76.6% מיחידות הדיור נהרסו או ניזוקו. בנוסף, הערכות מצביעות על הטלת למעלה מ-70 אלף טונות חומרי נפץ, כמות העולה על הפצצות דרזדן, המבורג ולונדון במלחמת העולם השנייה יחד. המונח "דומיסייד", המתאר הרס נרחב של תשתיות אזרחיות, רלוונטי לתיאור המצב.
למרות היקף ההרס, הוא נותר בלתי נראה במידה רבה לציבור הישראלי, בשל הגבלות על כניסת כלי תקשורת זרים לעזה והיעדר סיקור נרחב של ממדי ההרס בתקשורת הישראלית. תצלומי לוויין מראים אזורים שלמים שנמחקו, כולל אוניברסיטאות, בתי ספר, בתי חולים, מתקני מים וארכיונים. הרס זה פוגע במוסדות החיים הקולקטיביים, ביכולת לקיים מערכת השכלה גבוהה, לשמר זיכרון מוסדי, ולהבטיח תנאי קיום בסיסיים.
הקושי של החברה הישראלית להתמודד עם מציאות זו נובע, בין היתר, מתרבות פוליטית שהפרידה בין ישראל כדמוקרטיה לבין משטר הכיבוש בשטחים, מה שיצר "דמוקרטיה מגודרת" ומידור מוסרי. הסרט התיעודי "נז"א" מערער על תפיסת עולם זו, המבוססת על פחד ודמוניזציה, ונתפס על ידי רבים כבוגדני. הטיעון כי הטענה לרצח עם היא רק תרגיל דה-לגיטימציה מסיט את תשומת הלב מההרס עצמו לתחושת הקורבנות של ישראל. עם זאת, הדיון על עזה אינו יכול להישאר לכוד בוויכוחים סמנטיים; השאלה המרכזית היא מה מלמד ההרס הנרחב, יחד עם דפוסי ההתנהלות והראיות לכוונה, על אופייה של המלחמה.
מוזכרים
לא אותו אירוע: ידיעות אחרות שחולקות עם הידיעה הזו אנשים, מקומות או נושא. רקע, תגובות והמשכים.
