בג"ץ קבע שאמונה אינה מקור לפטור מגיוס, וההלכה הקלאסית מצטרפת לאותה מסקנה

בית המשפט העליון קבע ברוב קולות ב-25 ביוני 2024 כי למדינת ישראל אין סמכות חוקית להימנע באופן גורף מגיוס בני ישיבות, וכי קיים פער של אלפי חיילים בין הצרכים המבצעיים לכוח האדם המתגייס בפועל. פסיקה זו מבטלת את הסדרי "דחיית השירות" הזמניים ששימשו במשך עשורים, וקובעת כי כל חוק שירות ביטחון חל על כל אזרחי המדינה, וכל החרגה מחייבת הסמכה מפורשת בחוק. בעקבות פסק הדין, המדינה נדרשה להפסיק את העברת התמיכות הכספיות לתלמידי ישיבות שחלה עליהם חובת גיוס ואינם מתייצבים, מימון שהסתיים באוגוסט 2024.

המאמר מנתח את הטיעונים הרווחים במחנה החרדי, המסתמכים על ביטויים תלמודיים כמו "תורה מגנא ומצלא" ו"רבנן לא צריכי נטירותא", וקובע כי משמעותם המקורית שונה. "תורה מגנא ומצלא" עוסק בזכות רוחנית המעכבת עונש, ולא בדוקטרינה של הגנה צבאית. "רבנן לא צריכי נטירותא" התייחס לפטור חלקי ממסי שמירה עירוניים, ולא לפטור מהגנה פיזית במצב סכנה ממשית.

בנוסף, המאמר מביא את עמדת ההלכה הקלאסית, כפי שמשתקפת ברמב"ם, הקובעת כי במלחמת מצווה "הכול יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה", ללא חריג מפורש לבני ישיבות. גם במצוות לימוד תורה, הרמב"ם קובע כי מי שמתפרנס מצדקה ללא מלאכה "חילל את השם וביזה את התורה", מה שמפריך את הטענה שהמסורת ההלכתית מציגה עמדה חד-משמעית לפיה התמסרות ללימוד פוטרת מכל נטל מעשי.

במישור המבצעי והכלכלי, המאמר מציג נתונים המעידים על מחסור חמור בכוח אדם בצה"ל. ביולי 2025 נחשף כי מתוך כ-24 אלף זימונים לציבור החרדי, התייצבו רק כ-1,200, ורק 428 גויסו בפועל. צה"ל זקוק לכ-10,000 חיילים נוספים, פער שעשוי להגיע לכ-17 אלף עד ינואר 2027. שילובם של חרדים בשירות יכול להפחית את העלות המשקית בלפחות 9 מיליארד שקלים בשנה. המציאות המבצעית והכלכלית מוכיחה כי לא ניתן להציג את לימוד התורה כערובה ודאית למניעת אסון.