הייתי משוכנע שיש ביקוש לאחדות פוליטית. טעיתי

הכותב, גדעון דוקוב, השתתף באירוע "סוכת שלום" בגבעת שמואל, שאירחה חברת הכנסת מיכל וולדיגר מהציונות הדתית. האירוע נועד לארח אישי ציבור ורוח ממגוון הקשת הפוליטית. בעוד שבנושאים שאינם פוליטיים נרשם ייצוג מגוון, הכולל את העיתונאים אורלי וילנאי וגיא מרוז, הפוליטיקה יוצגה בעיקר על ידי המארחת ועל ידי שירה שפירא, מועמדת מטעם מפלגת "ישר".

דוקוב מודה כי טעה באמונתו כי קיים ביקוש לאחדות פוליטית אמיתית בישראל, כזו הנובעת מהבנה של עמידה בפני תהום. הוא מציין כי תקופה מסוימת, סביב סגירת הרשימות לכנסת, נדמה היה כי "הגוש השלישי" של ישראלים עייפים מהקרבות הפנימיים עשוי להיווצר, אך רעיון זה התפוגג אל מול עוצמת השיח ברשתות החברתיות ובאולפנים, והתפורר אל תוך הקיטוב הבינארי של "כן ביבי, לא ביבי".

הכותב טוען כי המצב המלחמתי והאווירה הפוליטית בשנים האחרונות מכתיבים תפיסת עולם של "אנחנו או הם", אך מדגיש כי מול העם והאחים, הסכמות הן תנאי קיום בלעדי. הוא מבחין בין הרחוב הישראלי, שם אנשים משתפים פעולה ללא קשר להצבעתם הפוליטית, לבין הכנסת, המתוארת כ"גן ילדים" המוביל לחרמות, ממשלות צרות וסחטניות, ולפגיעה באינטרס הציבורי.

דוקוב מביא כדוגמה את ניסיון הפיגוע במטוס מדובאי, שבו נוסעים הצילו את המטוס, אך השיח הפוליטי מיד החל לקטלג אותם לפי מחנות פוליטיים. הוא מזהיר כי בחירות נוספות, הצפויות בעוד פחות משלושה שבועות, צפויות להסתיים בתיקו נוסף, ומקווה כי המצב יגרום לפוליטיקאים להבין את הצורך בממשלה רחבה וציונית הפועלת מתוך מכנה משותף עמוק.