מנפתלי הרץ אימבר ועד הקלפי: ההמנון הלאומי שהפך לסלע המחלוקת

ביום פטירתו של נפתלי הרץ אימבר, מחבר מילות ההמנון הלאומי "התקווה", נחשפות עובדות חדשות על ההיסטוריה הסוערת של השיר, שהפך לסמל לאומי אך עבר תהליך ארוך של שינויים ומחלוקות פוליטיות ותרבותיות.

השיר המקורי, שכתב אימבר בשנת 1878, כלל תשעה בתים והיה שונה מהנוסח המוכר כיום. המילים המקוריות עסקו ב"תקווה הנושנה, לשוב לארץ אבותינו / לעיר בה דוד חנה", בעוד הנוסח המוכר "להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים" עוצב על ידי דוקטור דוד יודילוביץ' וישראל בלקינד ללא אישורו של אימבר.

במהלך ימי התנועה הציונית, "התקווה" נתקלה בהתנגדות, כולל מצד חוזה המדינה בנימין זאב הרצל, שהעדיף המנונים אחרים. ויכוחים סוערים התנהלו בקונגרסים הציוניים, כאשר שירים כמו "שיר המעלות" ו"תחזקנה" של חיים נחמן ביאליק היו מתחרים חזקים. רק בשנת 1933, בקונגרס הציוני ה-18, הוכרזה "התקווה" רשמית כהמנון התנועה.

הלחן של "התקווה" חובר על ידי שמואל כהן, חלוץ מרומניה, אשר עיבד שיר עם רומני בשם "Carul cu boi" (עגלת השוורים), הדומה למנגינות עממיות אירופאיות ואף לפואמה הסימפונית "הכולדאו" של בדז'יך סמטנה.

על אף ש"התקווה" שימש כהמנון בפועל מיום הקמת המדינה ב-1948, הוא הוכר רשמית בחוק רק בנובמבר 2004, כמעט 56 שנים לאחר מכן, באמצעות תיקון לחוק הדגל והסמל.

מילות ההמנון ממשיכות לעורר מחלוקת פוליטית, בעיקר סביב השורה "נפש יהודי הומיה", שאינה מייצגת לטענת מבקרים את כלל אזרחי ישראל. הועלו הצעות שונות לשינוי המילים, כמו הצעתו של השר לשעבר רוני מילוא לשנות ל"נפש ישראלית", או להחליף את ההמנון בשיר אחר. מנגד, גורמים רבים מתנגדים לשינוי, בטענה שהשיר מבטא את מהותה של ישראל כמדינה יהודית.